קשרי אם בת

היי מלי,

אני שומע את הדאגה הרבה שלך לבתך. כתבת אף ש"אני חושה תסכול עצום". אין לי ספק כי את רוצה בטובתה של בתך. נכון, זה באמת מתסכל לראות את הילדים שלנו מתנהלים בצורה שאנו חושבים שאינה הולמת אותם ולא מיטיבה איתם. יחד עם זאת, לדאגה יכולים להיות פנים רבות.
בתך היא כבר בת 27, אישה בוגרת ועצמאית לכל דבר ועניין. נראה שהיא בוחרת לנהל את חיייה כפי שהיא בוחרת. עם כל הקושי שבדבר, חשוב לשים לב שמה שאת חושבת ומרגישה בנוגע למצבה זה דבר אחד, ומה שהיא חושבת ומרגישה לגבי מצבה זה דבר אחר, נפרד. התחושות שלך ושלה -הן שונות.
לפחות ממה שכתבת, אני לא יודע אם היא אפילו מרגישה מצוקה סביב זה, או שהיא סובלת מכך שהיא לא יוצאת לדייטים וכו', יתכן שאפילו זה לא מפריע לה, אינני יודע. אני כן יודע שאותך זה מטריד.
נשמע שלאחר השיחה שניהלתן, היא כבר יודעת מה עמדתך. היא שמעה אותך, ואת - אותה. מכיוון שאת אמא שלה ואת דואגת לה ורוצה שיהיה לה טוב, נראה לי שיהיה יותר נכון לתת לה את ההרגשה הנינוחה והבטוחה, כדי שהיא תדע שהיא תוכל בעתיד לשתף אותך או להתייעץ איתך בדברים החשובים לה, ולמצוא אצלך אוזן קשבת ומכילה.

בהצלחה,
יאיר.

יש פעמים שילד מרגיש מאוכזב מעצמו ועוד יותר מרגיד צער כאדר הוא מרגיש שאכזב את הוריו. במקרה כזה הוא לא ירצה לדתף פעולה עם ההורה. ובאופן כללי אנשים לא אוהבים שמעירים להם אפילו אם זה לטובתם. אם היחסים ביניכם טובים תנסי לאט לאט להגיע אליה ולנבהיר לה שאת אוהבת אותה בכל מצב ןגאה בה כי היא הבת שלך ואת תמיד תהיי שם בשביל לתמוך ולעזור.

אני מקווה שהובנתי.