בעיה קשה של הערכה עצמית.

שלום לך,
אני מבינה מתוך מה שכתבת שאת מתבגרת, מתחת לגיל 18 ולכן את תחת הגדרה של קטינה. טיפול פסיכולוגי – כמו טיפול רפואי, עבור קטינים, יכול להינתן רק לאחר הסכמת ההורים. (לפחות הורה אחד, במקרה וההורים נשואים או שני ההורים, במקרה והם גרושים). ישנם מקרים רגישים, בהם מתבגרים מבקשים טיפול ללא מעורבות הוריהם ולעתים הטיפול אכן יינתן להם, במידה והם "קטינים בשלים" (מעל גיל 16 ובעלי בשלות), כך מבחינת החוק.
המצב הזה אינו אידיאלי, מפני שבד"כ, להורים ישנה חשיבות גדולה ביכולתם לשנות ולסייע במצבי קושי אצל הילדים שלהם.

בהתייחסות אישית אלייך: אומנם לא פירטת מדוע אביך מתנגד לטיפול, אך יש לי תחושה שאם יכיר בצורך ובחיוניות של טיפול עבורך – יסכים לכך ואולי גם יסכים להתגייס להיות מעורב. מה לגבי אמך? האם לתחושתך היא יכולה להיות כתובת עבורך במחשבה על פניה לטיפול?

את מתחילה בלספר על רתיעה עוצמתית שלך מלהצטלם וממשיכה ומספרת על עיסוק אובססיבי במשקל שלך. את מנסחת את תחושותייך הקשות במילים: "סלידה עצמית" ואני עסוקה במחשבה על ההתמודדות שלך, כנערה נבונה ופעילה (כך נשמע) בחיי היומיום שלך, עם הדרישות הלימודיות, עם חיי החברה, החבר, המשפחה, כשבתוך תוכך את חווה חרדות וסלידה עצמית, על כמה משאבים נפשיים ההתמודדויות ודאי גוזלות ממך ועל עד כמה את זקוקה לאוזן קשובה וליד מכוונת.
אני לחלוטין חושבת שטיפול פסיכולוגי הוא חיוני עבורך כעת ושאת זקוקה למפגש עם מטפל שיוכל לספק לך מקום בטוח לעבור בו תהליך של בירור פנימי ולסגל דרכים יעילות להתמודדות עם החרדות.

אומנם קיימות מסגרות המעניקות טיפול בחינם (מרפאות לברה"נ) או בתשלום מופחת (עמותות או התארגנויות של מטפלים) אך אני מציעה כי תתחילי בשיתוף את היועצת החינוכית שלך בביה"ס. אחד התפקידים של יועצת, הוא לקיים שיחה ראשונית עם תלמיד הנמצא במצוקה, לסייע בגישור עם ההורים, לבדוק אפשרויות לטיפול ולהפנות לכתובת מתאימה.
את יכולה להראות ליועצת את התכתובת בינינו.

אשמח לשמוע ממך על ההתקדמות,
כל הכבוד על לקיחת האחריות על עצמך!