התמודדות עם התנהגות ביתי

היי מלי,

אני שומע את דאגתך הרבה לבתך, אין לי ספק שאת דואגת לה ורוצה בטובתה. הסיטואציה שאת מתארת היא בהחלט מורכבת. בתך היא כבר אישה בת 28, עומדת בזכות עצמה ומנהלת את חייה ואת בחירותיה כפי רצונה. אני מבין מאד את עמדתך כאמה. כאשר, למשל, כתבת בנושא הזוגיות שלה: "אני מביטה בה מהצד, רואה את התנהלותה ביחס לגברים ומבינה שהיא עושה טעויות גדולות ולכן אין לה זוגיות". לפעמים דווקא עם הקרובים אלינו ביותר, התסכול הוא הגדול ביותר. איך כתבת? "אני מביטה בה מהצד...", נשמע לרוב כך את מרגישה, שאת יכולה רק לעמוד מהצד, וזו לא עמדה פשוטה עבור אמא. שכן גם את לדעתך היא טועה בהתנהלותה בחיים, הרי שאין הרבה שאת יכולה לעשות במקומה. יתכן והיא אינה רואה את הדברים באותו האופן שאת רואה אותם. לדעתי, את כן יכולה אולי לקיים איתה שיחה פתוחה בנושא, ולהביע בפניה את אהבתך ואת דאגתך הרבה. זה לכשעצמו דבר בעל ערך רב. יתכן ואף תוכלי להמליץ לה לגשת לאיש טיפול ולברר איתו את הנושאים הללו שבחייה. לפעמים, מסיבות שונות ומגוונות, קשה לנו להקשיב דווקא לקרובים אלינו ביותר, ואנו צריכים איזה גורם שלישי, אובייקטיבי יותר, כדי להיעזר בו. כמובן, שבסופו של דבר, הבחירה תהיה בידיה.

שיהיה בהצלחה,
יאיר.