מה עושים כשיש כל כך הרבה רוע בעולם?

היי, אני בת 22
לכאורה בחורה עם ילדות מושלמת, הורים עם זוגיות נפלאה, אח קטן ואח גדול מנשואים קודמים.
הבעיה היא שבגיל 5 עברתי הטרדות מצד סבא שלי.
הוא היה מטריד, נוגע וכו'. לשמחתי הרבה הוא נפטר שנה ומשהו אחרי.
אני מודעת לעניין שסיפורים כאלה מתרחשים יום יום, ואנשים ממשיכים לחיות את חייהם בידיעה שאין דרך להשיב את התמימות שנלקחה.
כבר מזמן הפסקתי להאשים את עצמי על שלא עצרתי אותו, ויותר עצוב- שלא הבנתי, וגם נהניתי. עבדתי על זה -המון- ובכוחות עצמי.
מה שמעסיק אותי עד היום, הוא שאמא שלי הייתה מודעת לכל העניין. (ובהכחשה כמובן). אני זוכרת שיחות איתה, שהיא שואלת כבדרך אגב "סבא לא נגע בך, נכון? אסור לו לגעת!" והייתי עונה "לא", כי ככה הוא ביקש ממני לענות.
היא טיפלה בו כשהוא הזדקן אצלנו בחדר הקטן בבית, לא היה לה לב לזרוק אותו בבית אבות/מקום לחולי נפש, עד החודשים האחרונים בהם הוא באמת היה סיעודי.
זכור לי שסיפרתי לה אי שם בגיל 8, כשפלאשבקים חזרו אליי והרגשתי שפתאום אני מבינה חלק אפל בחיי.
היא שאלה מה הוא עשה, סיפרתי לה. היא לא נשמעה מופתעת ואף סיפרה לי שזה היה ככה גם עם בני דודים שלי. כששאלתי למה היא השאירה אותו בבית עם שני הילדים הקטנים שלה, היא אמרה שרצתה לטפל בו, בכל זאת, הוא היה אבא שלה (אבא די מחורבן מסיפורים.)
לא זוכרת התנצלות מצידה. שוב, הכחשות.
עוד באותה תקופה סיפרתי גם לאבא שלי, והוא לא האמין לי. הכחיש את הנורא מכל, אמר שבטח דמיינתי. איך ילדה בת 5 מדמיינת את סבא שלה נועל את הדלת ועושה בה מה שהוא רוצה?
כל השנים הם היו ההורים הכי מלאי אהבה שיש- נכון אומרים שיש אנשים שנדפקו כי לא קיבלו מספיק אהבה כשהיו ילדים? עליי אי אפשר להגיד את זה. אני אוהבת אותם ובגלל זה לא פתחתי את הנושא הנורא הזה שוב, כדי שלא ירגישו שנכשלו.
ומצד שני, יש ימים שאני כל כך כועסת עליהם. ראבק, זה קרה והם היו בתוך הבית. בידיעה שהוא לא בקו הבריאות ולא מנעו את הדבר הזה.
לפעמים הייתי רוצה להעלים אותו מכל הזכרונות שלי, הטובים והרעים.
אבל הוא ילווה אותי כל חיי.