גל דיכאוני וחוסר רצון לחיות-לא מאוזנת ולא מעוניינת ליטול כדורים

שלום,

את בחורה צעירה, בת 24, ואני שומע מדבריים שבעצם השנים האחרונות היו תקופה אחת קשה מאד. איך אמרת? "הייתי עסוקה מלקפוץ ממשבר למשבר".
את חווה קשיים כמעט בכל תחום בחיים - בבית, במשפחה, בפן החברתי, בלימודים, בעבודה...כתבת גם שאת מרגישה חוסר חשק לחיות. אני שומע הרבה ייאוש, עצב ובדידות בדברים שכתבת, שמלווים בהרבה פסימיות וחוסר תקווה. כמה קשים החיים שתארת, אני מרגיש שהמצוקה שלך היא קשה ביותר.
אינני מכיר טיפול טבעי שעוזר למצוקה הנפשית האיומה והנוראה שאת חווה כעת.
אני כן יכול להמליץ לך על טיפול פסיכולוגי (ציינת שהתחלת, ואני מקווה שאת ממשיכה בו על אף כל הקשיים והפסימיות - האם דיברת על כך עם הפסיכולוגית שלך?).
כתבת שאינך מעוניינת בתרופות פסיכיאטריות. אינני יודע מה הסיבה לכך, אך אני יכול לפחות להמלךיץ לך לדוק, לראות, לבחון אותם. יש היום מגוון רחב של תרופות, ולפעמים לוקח זמן למצוא את התרופה ואת המינון שיתאימו בדיוק בשבילך. בעיניי, זה חלק לא פחות חשוב מהטיפול בך.
מעבר לכך, במידה ואת מרגישה שאת רוצה לפגוע בעצמך, אפילו כשרק מתחילות לעלות אצלך מחשבות כאלו, אני ממליץ לפנות מיד לפסיכולוגית שלך, לרופא משפחה, פסיכיאטר, ואם יש צורך אפילו לפנות במיידי למיון (כל חדר מיון פועל 24 שעות, 7 ימים בשבוע). כל אחד מהגורמים האלו יוכל לסייע לך במצבים הקשים האלו.
החיים שלך יקרים.
את יקרה.
שמרי על עצמך,
ותני לעצמך זמן לטיפול, את ראויה לכך.

יאיר.

הפסיכולוגית יודעת, אמרתי לה שאם היה בידי כדור שבוודאות היה הורג אותי, לא הייתי מהססת והיא השיבה בתגובה אמפתית כלשהי.
היא ממליצה על טיפול אבל אני מתנגדת בשל התופעות הלא רצויות שעשוית להיות וגם חוששת מתלות למקרה שארצה להפסיק וחוץ מזה תמיד הייתה לי ראייה פסימית ומדכאת זה חלק מהאופי שלי, איך כדור יכול לעזור פה? האם זה משהו שישנה לי את האופי? זה נשמע לי מאד לא הגיוני שפתאום אהפוך לאדם אופטימי ומורעל על החיים, זו פשוט לא אני ומעולם לא הייתי כזו.
אני ממשיכה ללכת לטיפול רק בגלל שאני ככ סובלת וסובלת בבית ולא מוצאת מזור לפצעיי ולא יכולה לשוחח עם אף אחד על זה, אבל אני יודעת שזה לא יועיל ואני יודעת שאני פשוט פצצת זמן מתקתקת ויום אחד אעשה את המעשה.
אני מאד בודדה ומרחיקה מעליי כל מי שמנסה להתקרב, על אף שכלפי חוץ אני חייכנית וחברמנית אבל רק מי שמכיר אותי באמת מכיר גם את הצד הנוסף.
אני מרגישה כמו שני ישויות והאופי שלי כל כך מורכב ומתוסבך שאני לא יודעת מי אני וזה מתסכל, אני גם לא מצליחה ליצור קשרים רומנטיים מאז שנפרדתי מהבנזוג שהיה לי לפני שנתיים(הוא היה הקשר הכי ארוך שלי-4 שנים אבל הייתי מאד לא יציבה בקשר), אלא רק קשרים זמניים, למרות שלרוב מעוניינים להמשיך אני נסוגה בשלל תירוצים.
אני בחורה שנראית טוב, למרות שכרגע אני לא מרגישה ככה בכלל, אבל אני מקבלת המון פידבקים מהסביבה וזה כל כך מתסבך אותי ואפילו מרגיז אותי כשמחמיאים לי או מתרשמים ממני, אני מרגישה שיש חוסר הלימה בין מה שהסביבה רואה ממני לבין מה שבאמת מתחולל אצלי.
ברור לי שאני עוטה על עצמי את מסכת החייכנית, אבל זה מאד מעייף אותי. רק בבית אני מרשה לעצמי להוריד אותה וגם בגלל שבבית באמת רע לי באופן יוצא דופן.
בקיצור אני פשוט לא יודעת איך לא להיות בודדה יותר(אפילו חשבתי לאמץ כלב, למרות שההורים שלי כנראה יתנגדו), איך לא לפחד לתת לאנשים להתקרב אליי. אני גם לא יודעת להעמיד פנים בפני אנשים שמכירים אותי ולכן אני מתרחקת מכולם

לא יכולה לשאת יותר את הסבל הנוראי הזה, אני מרגישה שיש לי פצע פתוח שפשוט לא מפסיק לדמם, עד שמתישהו זה כבר יסתיים כי לא אוכל יותר לשאת את זה

אולי אתה יודע אם קיימת קבוצת תמיכה לאנשים שנמצאים במצב דומה לשלי?
אני מרגישה לא בנוח לדבר על זה עם אנשים שלא עוברים את אותם הדברים ומאידך נורא קשה לשאת את כל זה לבד ושיחה של פעם בשבוע לא מספיקה עבורי.
אפילו חשבתי ללכת לאשפוז יום אבל אני נורא חוששת גם מזה וכמו כן אני חייבת להרוויח כסף כי לקחתי הלוואות שעליי להחזיר.
האם כדאי לפנות לרווחה לקבל עזרה מעובדת סוציאלית?
האם כדאי לי להגיש נכות בביטוח לאומי? יש לזה השלכות רעות לעתיד? ניתן לקבל קצבה גם אם אני אצליח לעבוד עכשיו?