אדישות טוטלית וחוסר התקדמות- בעיה!

שלום,

אני בת 32 רווקה, ללא ילדים. לפני 13 שנה, עברתי משבר פסיכוטי בצבא ומאז נכנסתי לקטוגוריית: אלו שעברו "משבר נפשי". בעקבות המשבר בצבא התאשפזתי והתחלתי ליטול כדורים. לא הייתי מודעת להשלכות האישפוז ולהשלכות בהסכמה לקבל טיפול תרופתי ולכן כשהבנתי זאת היה כבר מאוחר. אני חיה בהכחשה שיש לי בעיה נפשית וגם לא מרגישה שהטיפול התרופתי עוזר לי אלא דווקא מזיק לי. אני סובלת מתופעות לוואי מעצבנות, בין היתר רמת פרולקטין גבוהה בדם ולכן בעיות באי סדירות הווסת. מלבד זאת, אני מרגישה שהחיים שלי לא זורמים. ובמשך 13 שנה האלו הייתי מפסיקה את הטיפול התרופתי כי הרגשתי שהחיים שלי לא זורמים ושאני חיה בדיכאון שמאלץ אותי להלחם כדי לשרוד ולא לחיות חיים פשוטים בלי הרבה מלחמות. אני חיה בשביל אנשים אחרים ולא בשביל עצמי. מה שמעניין אותי זה לעזור לאחרים אך אני מתקשה לשמור את האנרגיות לעצמי ומאשימה את הטיפול התרופתי בכך. לפני שנה וחצי ניסיתי ללכת גם בכיוון הדתי והתייעצתי עם רב חרדי למרות שאני חילוניה גמורה. הרב לא נתן לי עצות אלא רק הקשיב לי.
אני לא מרגישה שיש התקדמות בחיי. כעת יש לי חבר אך אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק בלי שאדע מה בדיוק אני רוצה מחיי.
יש לי פסיכולוגית פרטית כבר כמה חודשים. לפני זה הייתי שייכת לעמותה אך הרגשתי שהעזרה מהם לא מועילה. בין היתר הייתי מאוד חופשייה בקטע המיני באותה תקופה והיו חריגות שהתבטאו בפגיעה מינית משני אנשי צוות זוטרים של העמותה שאומנם היו רק כוח עזר אך העמותה לא עשתה דבר כדי לטפל בעניין בכובד ראש. גם בגלל שטענתי כי לא פגעו בי. אני מנסה הכול חוץ מלדפוק את הראש בקיר אבל נראה שפשוט הכול תקוע. מה לעשות?