נערה בגיל ההתבגרות שרוצה לנסוע

היי נועה,

נשמע שאת חווה בעוצמה ומכלי ראשון את קשיי גיל ההתבגרות...אכן, בכלל לא קל להתמודד עם זה. זהו גיל שבו המתבגר/ת כבר לא רוצה (לפחות לא במוצהר) לחסות תחת כנפי הוריו, אלא רוצה להיות נפרד מהם, הוא מבלה הרבה יותר עם קבוצת השווים, מפתח עצמאות ובגרות, ובעצם מבקש (מתעקש, נלחם) שיראו בו כאדם בוגר לכל דבר ועניין. בהקשר זה, ניתן לראות את הבקשה של בתך.
נדמה לי שבבסיס לכל הדברים צריכה להיות תקשורת מיטיבה, גמישה ופתוחה לשני הכיוונים. כלומר, קודם כל, כדאי לבסס את זה, כדי שאפשר יהיה לנהל שיחה פתוחה וכנה גם על נושאים שבמחלוקת, כך שכל צד ירגיש שגם נותנים לו לבוא לידי ביטוי, שגם מקשיבים לו. בתוך כך, הייתי ממליץ גם שלא ללכת אחרי הנטייה שלנו להתמקם בעמדות קיצוניות, כלומר, לא להתבצר בעמדה אחת, בצורה קשוחה ובלתי הפיכה (כמו למשל, להגיד "לא" על כל דבר). גמישות היא תכונה חשובה בכל משא ומתן. במקרה שבו כל צד מתבצר בעמדתו, הרי שזה יביא ל"פיצוץ" במשא ומתן והמשך התבצרות עיקשת.
אם כך, אני יכול לייעץ לכם לאור מה שתארת, להקשיב לבתך, להבין מה עומד מאחורי רצונה, ובהחלט גם להביע את עמדתכם ודאגתכם כהורים (למשל - אולי אתם סומכים עליה, אך לא על יתר חבריה, שאולי אינכם מכירים). עם דיבור פתוח על הצרכים של כל צד, תוכלו בהמשך גם לראות כיצד כל צד אולי בכל זאת יוכל להיענות ולבוא לקראת הצד השני. (לדג' - אפשר לאשר לה לנסוע, אך אם אתם דואגים מאד, אז אולי אפשר לעשות זאת בצורה מדורגת - קודם ליום, אח"כ ליומיים וכן הלאה).
אם תסרבו לבקשתה - היא לא תהיה חייבת כמובן להסכים עם ההחלטה שלכם, אך לפחות היא תהיה עם ההרגשה שהקשבתם לה ושאתם מבינים אותה, והיא תשמע גם שאתם דואגים לה ואוהבים אותה. יתכן אף והיא תשמע שאתם רוצים לבוא לקראתה בדרכים אחרות שיבטאו את האמון שאתם נותנים בה.
בכל מקרה, נועה, ואת זאת חשוב לזכור, אין כאן פיתרון שהוא "טוב" לעומת פיתרון שהוא "לא טוב". יחסים בין הורים לילדיהם המתבגרים הם אכן דבר מורכב מאד, ולעיתים גם הפכפך וסוער. אם אתם מוסיפים להיתקל בקשיים, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית שעובד עם בני נוער לצורך קבלת הדרכה הורית ממנו בדיוק בסוגיות אלו.

אז קחו נשימה ארוכה ושיהיה בהצלחה,
יאיר.

תודה רבה על תשובתך , נתת לי חומר למחשבה וכלים להתמודד

בשמחה נועה, אין על מה. מוזמנת לפנות בכל שאלה בהמשך.