כשהשתמשתי בסמים. היה לי יותר טוב.

אני הולכת לדבר על נושא שנורא קשה שלא להתנגד אליו, אבל אשמח לפתיחות ראש.

אני מנסה לשקם את עצמי וככל שהזמן חולף, המסקנה שלי הופכת חדה יותר ויותר- כשהשתמשתי בסמים. היה לי יותר טוב.

זו לא הודעה על שיקום מסמים.

קצת רקע (אנסה להסביר את נקודת המבט שלי כמה שיותר ברור)-
אני בת 34. התחלתי להשתמש בסמים קלים ובאלכוהול בגיל מאוד צעיר.
עם השנים זה הפך לסמים יותר קשים (כאלה שממכרים פיזית)
השימושים שלי נעשו בתוך ביתי, אף פעם לא הסתובבתי ברחובות. הסכנה היחידה שהצבתי את עצמי בפניה היא עצם השימוש עצמו.
ברור לי לחלוטין שסמים זה דבר רע. מעבר לכך- קראתי על זה הרבה כדי להבין היטב מה קורה לגוף במהלך השנים. ובכלל, אני בעצמי התמודדתי עם קשיים פיזיים עקב שימוש.
אבל.
מגיל ילדות אני סובלת מהפרעות נפשיות, אני עייפה נפשית באופן טוטאלי. אין בי יותר יכולת להתמודד. הכל הפך חסר משמעות באופן מושלם.
עברתי הרבה דיכאונות בחיי, זה לא מרגיש כמו דיכאון, זה מרגיש כמו להשלים עם המציאות.
כשהשתמשתי בסמים, החרדה היחידה שלי הייתה שהחומר הולך להגמר.
עכשיו מה יש לי? חרדות תמידיות? פלשבקים? חוסר יכולת לתפקד ובכלל לדבר עם עוד אדם ממול?
אני לא יכולה יותר להרגיש ככה.
התחושה היא שכבר אין לי למי לצעוק, זהו. נגמר.
אני מנסה לשמור על הרציונל, אבל תמיד אני שואלת מחדש: למה בעצם לא לחזור לשימוש בסמים?
האם ההרס הפיזי הוא נוראי יותר מההרס נפשי?
למה המחשבה על הקרובים שלי שומרת אותי רחוקה מסמים, ואם כי הם רואים אותי יום יום מרוסקת נפשית.

יש הבדל בין אדם שמרגיש ריקנות מסמים, או אדם המרגיש ריקנות מהנפש?
אין לי למה לצפות, אני לא מעוניינת בבן זוג. אני לא רוצה ילדים. ולא, אני לא בחורה שיש לה בעיה עם גברים.
העולם מעריך אותי עפ"י החיצוניות שלי, כך שבעוד עשור לא אהיה שווה יותר מדי.

אז למה בעצם לא לחזור לשם? מבחינתי הכל אבוד. למה אני אמורה להתמודד? בשביל מי? לי אין רצון כבר, למה אני עדיין צריכה לסיים את הסיפור באושר ועושר ולהפוך להיות אדם מוצלח?