חווית משבר בעבודה ורצון להבין כיצד לפתור אותו

לאחרונה סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה והמשכתי לתואר שני (שאינו בתחום). במהלך שנות התואר הראשון לא עבדתי, לאור העניין כי רציתי להשקיע את מירב המאמצים בהישגיי בתואר (כשהרצון היה להמשיך לתואר שני בתחום).
במהלך התואר הראשון, נחשפתי לנושא פנימיות וילדים בסיכון ונושא זה ריתק אותי מאוד.לכן, לפני כארבעה חודשים התחלתי לעבוד בפנימייה במשרה חלקית של שלוש משמרות בשבוע כמדריכה בבית אומנה. העבודה מתאימה לי מאוד מבחינת מיקומה ושעות העבודה וכך היא מאפשרת שילוב של עבודה ולימודים.
כאשר התקבלתי לעבודה העובדים הסוציאליים תיארו בפני כי מדובר על עבודה שהיא הן בפן הטיפולי והן בפן החינוכי דבר אשר מקנה ניסיון מקצועי מתאים עבורי.
מבחינת הצוות בבית האומנה, ישנה אם אומנת וסייעות שהן בנות שירות לאומי.
לפני כבערך חודש, התחלתי לבצע נסיעות ברכב הפרטי שלי עבור בית האומנה לאור העובדה שאין לעובדי האומנה רכב.
בהתחלה, שמחתי כי אני עוזרת לצוות ולא הרגשתי בכך כמטרד.
אך נושא הנסיעות הפך לתחושת ניצול שמציפה אותי וגורמת לי תחושה של סבל רב.
אנסה לפרט יותר לגבי הנושא אשר קשה לי על מנת שתוכלו להבין את החוויה שלי. בתחילת חודשי העבודה הגדרת התפקיד שלי כללה שיחות עם הילדים בנושא מיומנויות חברתיות והן לימודיות, עשינו יחד שיעורי בית, שיחקנו במשחקי קופסה וניסו להגיע לפן הרגשי עם כל ילד. אך כעת, מרבית היום שלי עובר במטלות של קניות בסופר, מטלה אשר גוזלת ממני בערך שלוש שעות עבודה אותה אני מבצעת עם כשני ילדים מבית האומנה (שהילדים בסופר נוטים להתפרע, אינם מסייעים לי ונדרש ממני להטיל עליהם משמעת וסמכותיות). לאחר הקניות בסופר אני חוזרת מרוסקת נפשית ופיזית וכשאני מגיעה הביתה, אינני מסוגלת להמשיך במטלות של לימודים או במטלות הבית.
כמו כן, לאור הבעלות של הרכב אני נדרשת לקחת באופן קבוע את כל הילדים לחוגים (דבר אשר ממלא יום שלם של עבודה בו אני רק יושבת מחוץ לחוג ומחכה שיסיימו).
לסיכום, המטלות הלוגיסטיות בעבודה הם אינם חלק מהגדרת התפקיד שלי אך נדמה כי הם הפכו למהות התפקיד שלי.
לאור תחושת התסכול הייתי חוזרת לביתי ובוכה בפני בן זוגי והוריי. הסובבים אותי הציעו שאתפטר, אך אינני אחת אשר מתפטרת כאשר יש קושי מסוים.
ניסיתי לפתור את הנושא עם הצוות בבית האומנה ולא הסכמתי לצאת למשימות לוגיסטיות אך חברי הצוות הציגו כי זהו חלק מהגדרת התפקיד( למרות שבפועל זה לא נאמר לי).
כעת, לאחר שנשברת בפני מנהלת הפנימייה היא תנסה לבצע שיחה בין כל עובדי הצוות כדי לנסות להגיע לפשרה (אני הצעתי כבר מספר פשרות כמו לערוך קניות באינטרנט אך כולם סורבו ללא הסבר).
אני עומדת בפני דילמה האם באמת לוותר כי אינני רוצה שהעבודה תפגע לי בלימודים, או מה עוד אוכל לעשות כדי שיסייעו לי לחזור לתפקיד אותו בחרתי ואהבתי.