הגיון ורגש לא מתואמים

היי, לפני כשנה הכרתי גבר שהיה לי ״קראש״ במבט ראשון.
הסתבר שהוא היה פרוד טרי ולכן הוא בחר לאחר פגישה אחת איתי
לא להמשיך,(אך אמר עם תירוצים כאלו ואחרים בלי להגיד את המילה לא) לא הצלחתי להקבל את הדחייה כי הרגשתי ב״היי״
ממנו והאמנתי שאנחנו נועדנו. ורדפתי והצקתי במשך חודשיים
היה לו מאוד קשה עם זה, והוא ביקש ממני להפסיק.
אחרי חצי שנה הפסקתי, בשלב זה הוא כבר חשב שאני טרללה
מספר חודשים אחרי זה, התחלתי לעבוד בעבודה חדשה
ובדרכי הביתה הייתי נתקלתי בו ברחוב, בפעמים הראשונות הוא ממש פחד ממני - היה קולט אותי והולך לכיוון השני, הרגשתי רע עם זה
אז שלחתי לו הודעה שאין סיבה לפחד ושאני לא אפנה אליו
ומאותו הודעה , הוא עבר מולי ולא ברח לצד השני, יום אחד הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי בחזרה ולא הוריד את המבט.
חשבתי שאולי זה אומר שהוא כן רוצה להיות בשלום שלום,
אז שוב שלחתי לו הודעה שאשמח רק להגיד שלום שלום ברחוב כי זה לא נעים.. הוא קרא את ההודעה ולא ענה..
חצי שנה עברה, והפסקתי לעבוד בעבודה הזאת ולא ראיתי אותו מאז,
עוד שבוע יש לו יום הולדת, וההגיון שלי אומר שאין טעם לשלוח הודעת מזל טוב, אפילו לא היינו בקשר והוא בחיים לא יסלח להתנהגות שלי שרדפתי אחריו חצי שנה..
אבל הרגש לא מרפה ממני... ההגיון אומר לי שגבר שמתנהגג ככה הוא לא בשבילי, אבל רגשית קשה לי שזה קרה ושהוא לא רוצה להגיד אפילן שלום...
אני רוצה להפסיק להרגיש רגשות אשם/אהבה/אכפתיות... לא יודעת מה אני מרגישה... אבל רוצה להפסיק... מה עלי לעשות?