חרדות תחושת ניתוק וחזרה לציפרלקס

אני אשמח לפרוק קצת את אשר היושב על ליבי בתקווה שאולי אצליח לקבל קצת תקווה מכן.
עברתי חצי שנה נורא קשה, חצי שנה של גמילה מציפרלקס לאחר שנים ארוכות של לקיחת הכדור. חצי שנה של חוסר ביטחון מאוד קשה. התחילו אצלי ספקות לגבי עצמי והיכולות שלי, מה אני רוצה, מה נכון לי (בעיקר מבחינת אורח חיים ובחירת מסלול לימודים שלמעשה עד היום לא הצלחתי להסגר עליו), קושי בקבלת החלטות אפילו לגבי דברים קטנים ביום יום, התמודדות עם אבל על מוות של סבא וסבתא במשפחה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד ומתחילה לאבד שליטה על חיי.
כבר מעל לשבועיים מתמודדת עם תחושה קשה, תחושה נוראית ומתמדת שמלווה בחרדה קשה ובתסכול רב.
מרגישה תחושה מוזרה ולא מובנת של ריחוף, של בהייה, תחושה של ניתוק מהמציאות למרות שאני נוכחת בה פיזית, מרגישה כאלו אני כאן ולא כאן, תחושה של ניתוק מהסביבה, אני שומעת, ורואה ומגיבה באופן אוטומטי לסביבה ומבצעת את הפעולות היומיומיות באופן אוטומטי ללא שום חיבור ורגש, כאלו אני מרגישה שאני לא לגמרי בתוך הסיטואציה.
התחושה הקשה הזו התחילה לעורר אצלי שאלות וספקות לגבי המציאות, אני כל הזמן שואלת את עצמי האם זה אמיתי מה שאני רואה? למרות שבפועל אני רואה. האם אני באמת שומעת? למרות שאני באמת שומעת. בוחן המציאות נשאר תקין אבל משום מה אין אין לי חיבור, אין לי רגש כאלו יש איזשהי תקלה במוח.
כשאני רואה טלויזיה ומעסיקה את עצמי במשהו אני חווה כמה רגעים של נחת ושל שכחה מהמחשבה שהפכה למציאות כבר אבל ברגע שאני בחוסר מעש וחוזרת למציאות מה שנקרא אני חווה שוב מחדש את החרדה הזו. קראתי (לצערי) הרבה באינטרנט וחקרתי את התופעה ונתקלתי במושג שנקרא דה ריאליזציה.
הפרעת דה-ריאליזציה (באנגלית: Derealization Disorder) היא הפרעה דיסוציאטיבית (הפרעת ניתוק) שבה הסובל חש שינוי בתפיסה או בחוויה של העולם החיצוני, כך שהוא נראה מוזר ולא ממשי. הסביבה החיצונית נחווית כלא-ספונטנית, חסרת צבע רגשי וחסרת עומק. הפרעה זו עשויה להופיע כסימפטום דיסוציאטיבי של מצבים שונים, כמו הפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות שונות, ותיתכן גם כתופעת לוואי חולפת של שכרות, סמים, מחסור בשינה ולחץ.[1]

אני ממש חוששת שלא אצליח לצאת ממנה, אני מרגישה כל כך לבד למרות שאני מוקפת במשפחה, חברים ובתמיכה אבל אין אף דמות בחיי שמבינה ומזדהה עם המצב הנוכחי שלי. בנוסף לפני שבועיים למעשה חזרתי לקחת את הכדור בעקבות הניתוק שגרם לי בפעם הראשונה להתקף חרדה מאוד עצום. כעת אני מתוסכלת ומדוכאת מהעובדה שחזרתי לקחת את ה"סם" הנוראי הזה שרק מטפל בסיפטום, שרק יוצר אשליה של בסדר, שגורם לך להרגיש כבוייה רגשית, זומבית וכל כך האמנתי שאני בדרך הנכונה כשבחרתי להפסיק ולטפל באופן טבעי אם באמצעות צמחים, פרחי באך שמאוד עזרו לי לתקופה, אם בשיחות ובמגע. והיום אני חושבת שעשיתי טעות שבמהלך החצי שנה הזו לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי באופן רציף (הלכתי לטיפול רגשי הוליסטי בתדירות לא מאוד גבוהה) והרגשתי שזה נותן לי המון אך הבעיות היו כל כך עמוקות שהייתי צריכה כנראה מעבר, כנראה הייתי צריכה לחזור לפסיכולוגית. כנראה הייתי צריכה טיפול מעמיק יותר.
כשאני חושבת על כל זה יכול להיות שכל התקופה הזו גרמה לי להתרסקות נפשית שהנפש כבר לא יכלה לעמוד בה והתוצאה היא ניתוק, דיכאון, ייאוש.
אני כל כך חוששת מהמצב שאני נמצאת בו כרגע, מהניתוק, מהחרדות מהמחשבות ומתהיות והספקות לגבי המציאות, כל כך חוששת שלא אצליח לצאת מזה.