יחסים גרועים בין אם ובת

אני גרושה ולי ולאב ילדי משמורת משותפת על שני ילדינו. בת 17 ובן 14. לפני כשנתיים שמתי לב שבתי מאד רזתה היה חורף והיא הצליחה להסתיר זאת תחת בגדים כבדים. אביה לא רצה להקשיב לחשדותיי אבל כחודשיים אחרי הייתה אבחנה של פסיכיאטר אנורקסיה. מאז יחסינו התדרדרו אני הייתי הרעה שממפריעה לה לרדת במשקל. היה גיהנום איתה בבית, התפרצויות זעם, העלבות וכו. היא הייתה בוכה אצל הפסיכיאטר כששאל עלי בלי ממש לפרט מדוע היא בוכה. הפסיכיאטר קבע שרע לה אצלי והמליץ לה לא לבא אליי לתקופה הקרובה. בינתיים היא שיכנעה את אביה להרשם לחדר כושר והחלה ללכת 3 פעמים בשבוע כל פעם שעתיים לפחות .בנוסף היא הולכת פעם בשבוע לקורס אומנות לחימה. הכל במטרה להמשיך להרזות. אני הייתי נגד אז היא נקטה בטקטיקה חדשה הייתה מפברקת סצנות של טירוף כשאביה לא היה בבית ואחיה היה מתקשר אליה בדאגה. יום אחד שמעתי מה קרה באתי לראות מה קרה כי בטלפון היא אמרה דברים שיגרמו לי לחשוב שהיא על סף לעשות משהו שטותי אבל נזהרה לא להגיד התאבדות אבל זה הרושם שהצליחה להעביר לי ולאחיה. באתי במהרה ודיברתי איתה. מיד היא נרגעה ובקול שלו והחלטי אמרה לי אם תמשיכי להתנגד אני אתנהג כמטורפת אצל הרשויות הרווחה, אגיד שזה באשמתך ואת תאבדי את המשמורת והסמכות עליי ועל אחי ולא תוכלי יותר להגיד לי לא. אני הייתי המומה. פניתי בעצמי לרשויות הרווחה, הם קבעו שהיא מאד מניפולטיבית ושהיא חייבת לבוא אלי בתור התחלה כל סוף שבוע שני וחצי מהחופשות. היא הסכימה והכל עבר בסדר עד שגיליתי שהיא וחבריה נוהגים להפגש ולעשן מריחואנה ולשתות אלכוהול. כשדרשתי ממנה לנתק קשר עם החברה שלה וחברה שהוא הדילר, היא הטיחה בי שהם היו שם עבורה בתקופה היא לא ראתה אותי (במשך התקופה אני כל הזמן התחננתי לראות אותה והיא לא הסכימה) היא שוב העליבה אותי והפסיקה לבוא. אני נמצאת היום במצב שאני לא מבינה. מצד אחד עצוב לי מאד שבתי התרחקה ממני והמצב הוא כזה, מצד שני עם כל המלחמות האשמות והעובדה שהיא הייתה מוכנה להמציא עליי שקרים כדי שאאבד את המשמורת עליה ועל אחיה כדי להמשיך בדרכה שבר אצלי משהו. בתקופה הקצרה כשהיא הייתה פה הרגשתי שהיחס של שתינו הוא מאד סינתטי. כאילו שהרגש הראשוני שלי שהיא זרה והראש מזכיר ואומר לי שהיא בתי. מיותר לציין שהיא השיגה כל מה שהיא רצתה, ממשיכה בשלה וכפי שנראה לא צריכה או רוצה קשר איתי. אני עצובה מזה אבל לפעמים אני מתביישת להודות שרווח לי, אין יותר מתחים או העלבות ממנה. היא ממשיכה בשלה נראה שטוב לה, היא תלמידה מעולה, חרוצה, יש לה הרבה חברים גם אם חלק מפוקפקים. היא לא צריכה אותי ולי כבר אין כח לעימותים אבל עדיין אני מרגישה עצבות, האם עלי לקבל את המצב כי סך הכל טוב לה וזה מה שחשוב בעצם?

תודה מראש על התייחסותך.