משבר פרדה

אהבה היא אהבה לדעתי בכל גיל,
רק שעם השנים אנחנו לומדים להיות שקולים יותר,
אבל כשנקשרים לגבר/אשה, ההורמונים פועלים בדיוק באותה מידה.

את צריכה לעשות את החושבים ולהחליט אם הקשר איתו מתאים לך,
אם את מוכנה להשקיע בזוגיות שיכולה להיות מאתגרת ועלולה להיות כואבת לפעמים,
אז לכי על זה, אם את לא רוצה לסבול ורוצה גבר בריא בגופו ובנפשו ללא שום עכבות,
אז תמשיכי לחפש ואני לא בטוח שתמצאי כזה.

יש יתרונות במה שאת מתארת ויש גם חסרונות.
תעשי חושבים אם הקשר מתאים לך,
אם את לא מוכנה לסבול "יותר מידיי" אז ותרי על כל העניין,
מנסיון שלי אני יכול להגיד לך שאשתי (השנייה) מודה על כל רגע שהיא נמצאת איתי
(ואני מודה לה...), ומאחלת לכל אחד זוגיות כמו שלנו,
כך ש"המחלה" לא חייבת להוות חוצץ, לפעמים ההיפך הוא הנכון...

לרונן דוד
לא מבינה אותך. אתה חושב שלא אמצא גבר אחר? לא קראת כמה סבלתי ממנו?
איזה יתרונות יש בקשר עם גבר דכאוני שלפעמים מתעלמם ממני, מעליב אותי, אין לו חשק לסקס, לא מוכן לעשות מינימום ולהגיע אלי הביתה בתחבורה צבורית, אין לו כסף, ובסוף ניסה גם להוציא ממני כסף כי מישהו מלא לו את הראש. איזה אתגר יש בקשר כזה?

שלום תמי,
כן,מי כמוני מכיר את הרגשתך הגם שבמערכת הנישואין שלי(20 שנה) אני הייתי האשם....למרות שאומרים שצריך שנים לטנגו (ולא רק לטנגו כנראה...)
אין נורא מההרגשה שאיננו רצויים ושאנו חשים (ולא משנה בכלל מה הסביבה טוענת...) שאיננו שוים ועוד יותר גרוע....שאין על מי להישען !!
איני יודע איך לנחם אותך ואילו עצות להשיא לך....זו לא תהייה חוכמה גדולה מצידי.
תמי,
אני מעלה תהייה : הנוכל אולי לשוחח ואולי מתוך השיחות נצא שנינו נשכרים...לעיתים,הצרות(בלי מרכאות) מחברות בין ואת האנשים.
וכן,אינך יודעת כמה אני מזדהה עם תחושותייך ו"מרגיש" אותך.
אשמח לקרוא את תגובתך ולשוחח איתך.
שלך
המתלבט

רציתי את הגבר למרות שניסה להתאבד לאחר כמה שבועות שהיה איתית.
סבלתי שקרים, נתוקים, קרות והערות מעליבות כי הוא פרפקציוניסט. עשיתי בשבילו המון.
שתקתי, קבלתי אותו כמו שהוא וחזרתי אליו 5 ע\פעמים כי התחנן. הוא עזב אותי כדי לחזור לאשתו ושקר לי ביחס לכך, אחכ חזר על ארבע, אחכ המשיך בהערות המעליבות. אין לי בעיה עם אדם שסובל מדכאון. אבל ההתנהגות, הנמוסים, האכפתיות. כנראה שלא אהב אותי מספיק אלא היה צריך אותי בתור מטפלת כי אני טובה בלעודד, לעזור ולהגדיל את האגו.
אני לא יודעת מה הבעיה שלך, אשמח לשמוע ממך.

היי תמי ותודה שהשבת לי,
רבות אוכל לכתוב ולספר,בסך הכל היום אני עדיין אוסף את השברים(כן,אני האשם...אני הטמבל ששבר)וסליחה על הכנות וגילוי הלב. אני פשוט כזה ואין לי מה להתבייש בזאת!!אולי זה מה ש"דפק " אותי בעבר
את יודעת,לא כל כך נראה לי שכאן (בדיוק) זה המקום להכיר אולם אני (כמעט בוודאות) יודע שהן לך והן לי קשר חדש רק יוכל לסייע ו"להרים" אותנו.
בכלל,אני קצת במצב רוח מהורהר ותוהה על עצם החיים ותכליתם ולמה אנו עושים (ולעיתים שבים ועושים) את אותן פעולות ו(גם טעויות).
הפתרון הינו בשידרוג הרגשתינו שתגיעה לרמה של היותינו רצויים,אהובים וכמו שאנו ובלי שלאף לא אחד (או אחת...) תהייה כוונה לשנותינו.
תמי,אני בחור מאוד פרקטי....בואי נתקדם ונצא מכאן ואז נכיר ומכאן "מי יודע". לאן נגיע.
האם מותר לתת כאן מס' טלפון .....אני בכל מקרה כותב את שלי....050-5782373
שלך
המתלבט האנומימי(בינתיים).

אני אשמח לדבר איתך. אבל בכנות אני אחשוב טוב טוב לפני שאצור קשר עם גבר שיש לו בעיות נפשיות. אולי אתה מוכן להחלים ולנסות, החבר שלי לא עשה מאמץ למעט בקור דו שבועי אצל פסיכולוגית. בן כמה אתה? היכן אתה גר?
כרגע אני בטפול, מנתחת את מה שקרה, מנסה להתגבר על הטראומות שקרו לי בקשר.
עם כל הכבוד לראש הפורוםפה, תשובתו הרגיזה אותי מעט.
לא הבנתי משהו. מה זה צורת אוזנה של אשתך?
למה ניסית להתאבד? גם חברי ניסה 3 פעמים, והפעם האחרונה היתה לאחר 7 שבועות שהיינו יחד.
אני גיליתי אותו, בקרתי אותו, טפלתי בו יותר ממשפחתו. בסוף ירק לי בפנים. כנראה שזה חלק מהדכאון. אשמח לקבל הסברים והארות. כל טוב בינתיים.
אני בת 52, גרושה עם 2 ילדים בוגרים, פרשתי מההוראה גרה בקריות ומחפשת בסך הכל גבר נחמד
להזדקן איתו.

היי וצהרים נעימים תמי,
איני יודע מאיפה להתחיל.....ראשית,גם אני לא מאוד אהבתי....(לשון המעטה )את תשובתו של מנהל הפורום.שמי הוא נועם,אני בן 48 וחודש,גר ברמת גן לבדי,גרוש רישמית כחצי שנה ומאז נפרדנו חלפו כשנתיים.כשאני מנתח את מכאוביי,ה"מפתח" למשבר נעוץ במחלת הלוקמיה בה לקיתי בשנת 2003.
עדיין הכאב(של הפרידה) מאוד מוחשי ומורגש,(מה גם שאני ואולי לא רק אני...אומרים שצריך שניים לטנגו...) הייתי הגורם (המרכזי) לפרידה.וכן,ניסיתי לשים קץ לחיי כמה פעמים וללא יכולת לשלוט על כך.אגב,יש לי ידידה שהיא רופאה הומיאופתית ולדבריה חלקן או תרומתן(בלי מרכאות) של התרופות הפסיכיאטריות לאובדנות הינה משמעותית ביותר.....בכלל,אעשה כל שבידי לא לשוב אליהן.
ונכון,וזו "השריטה" הפרטית שלי....איני מושלם,מה לעשות-אחת מאוזניה של גרושתי הינה בולטת ומעוותת,דבר שמאוד הפריע לי מאז הכרותינו.אולם,מאחר ועד שהכרתיה,לא זכיתי להצלחה בקרב בנות המין החזק(כן,אתן המין החזק!!)- אז כנראה ש"אילצתי" את עצמי להישאר עימה.
הכנות היא נדבך חשוב לי ביותר ובייחוד במערכת יחסים.
אשמח לשוחח איתך גם,רק כיתבי לי איך ליצור איתך קשר.
נ.ב - גיליתי שהכתיבה (קצת) מקלה עליי.
ואני יודע שכתיבתי,גם אם היא לעיתים מבולבלת וקופצנית(מנושא לנושא)הינה קולחת ורהוטה.
וסליחה על (חוסר) הצניעות....
שלך
נועם- שם אמיתי לחלוטין.

אתה יכול לכתוב לי למייל שלי [email protected]
גם לי יש הרגשה שתרופות מסויימות גורמות נזק. גם חברי ניסה להתאבד לפני שנתיים.
אם הכתיבה מקלה עלייך , אשמח להתכתב איתך. גם לחברי עזרתי, רק שלא ידע להעריך אותי נכונה והרים את האף שלו, שהוא גדול באמת.
תכתוב לי למייל ונדבר שם בפרטיות
ביי