אחרי עשרים שנה...

אני ממש מבין מה עובר עלייך,

קשה להתאושש מזוגיות ממושכת,
אך אין ברירה, צריך להמשיך קדימה.
אני מבין שעברת מס' משברים לא פשוטים,
גם לך וגם לגרושתך יש מהם משקעים,
לחזור ולשחות בעיסת הבוץ לפי מה שאתה מתאר, לא נראה לי פתרון נכון,
מה גם שאתה עדיין חושב שאם תחזור אליה, תתחיל שוב עם האוזן...

אז היישר מבט והמשך קדימה,
תן לזמן לעשות את שלו,
עם הזמן יתחלפו החלומות בכאלה נעימים יותר ללא גרושתך בהם,
תן לזמן לעשות את שלו והמשך לנסות, לצאת ולהכיר בנות חדשות...

ראשית,תודה על התשובה הלבבית והאמפטית!!
אולם,אף לא אחד מסוגל באמת להבין באמת את שעובר עלי....לרבות המטפל שלי (פעמיים בשבוע,אם תרצה אהייה מוכן למסור לך את שמו....מזמן לא החלפתי מטפל...) ואפילו בו נואשתי מלהאמין כי הרי מטרתי הינה אחת ויחידה ואני יודע שמה אכתוב כעת אינו "קול ההגיון" (ואולי כן..כי לא הכל ולא תמיד הכל היה כל כך גרוע בכל זאת) : "איך אני משקם את חיי ובקיצור חוזר לאישתי שהייתה המשענת עליה נשענתי וממנה ינקתי (תרתי משמע)".היא כל כך תמכה בי בייחוד שעה שחליתי בלוקמיה וגם כאשר הייתי בדיכאון ובהתקפי הזעם (מילולי ולא מילולי גם) ואני ה"טמבל" רק חשבתי על האוזן שלה.
וכולם הזהירו אותי שהיא לא תעשה ניתוח וכעת אני "מתייסר" מעצם המחשבה שאם היא תכיר מישהו אחר אולי "בשבילו" היא תעשה ניתוח.....שלא לדבר על הרעיון של מישהו אחר שמתעלס איתה,הכל בגלל טעויות שלי למכביר.סליחה על הבלבול בכתיבתי,אך רבים ממטפליי טענו שהאוזן הייתה (ואם נשוב לחיות יחד) תמשיך למלא את תפקיד "פח הזבל" שלי.
ועוד אני יודע,שכדי שגם היא בכלל תחשוב בכיוון זה (וכבר היו דברים כאלו,הרי אומרים שהעתיד הינו מסתורי!!) עלי להתחזק ו"לבנות" את עצמי ועתידי ,רק שאיני מסוגל לחשוב שחיי יהיו או ימשיכו להיות בלעדיה.או אז,תיתכן אף אפשרות (שכעת נראית לי בדיונית)שהיא תחזר אחריי ואני לא אשעה לתחינותיה).
אני חש שהיא כמו תאומה סיאמית שלי.....וכך גם חשבתי כשהולעטתי בכדורים ואושפזתי.....וגם היום אם רק ארצה אוכל להתאשפז בקלות,אך לא לא אתן שזה יקרה !!.
אתה יודע,פסיכיאטר אחד אפילו טען שאני (גם) נרקיסיסט....הוא שיושב לו באחד ממגדלי העיר בקומה 900 .ואני נרקיסיסט..... אינך יודע,רונן החביב,אך(מניסיון אישי...) הכימותרפיה והימצאות תאים סרטניים פעילים אינם מציקים ודואבים כמו המחשבות על כל שהיה לי ואיבדתי ...."בכישרון רב".
ואני יודע את כל האימרות :"את הנעשה אין להשיב","אם לסבתא היו גלגלים" - אולם אני איני מצליח (וגם אם כן,אז זו "הצגה") לא לחשוב על או לבטל (לפחות כעת) את הרצון לשוב לחיק(ה) החמים של גרושתי,לרבות האוזן...שואל אני :מאיין "הגרלתי" את היצר של ההרס העצמי ??מה חטאתי?
גם כל אישה שאני נמצא עימה ,אפילו כשאנו מקיימים יחסי מין אני משווה זאת לאופן שבו גרושתי (בכלל המילים גרוש וגרושה עושות לי קונוטציות שליליות!) ואני קיימנו יחסים כאלו.אולי זה טבעי..
ולסיום,(לפחות להיום...)בהיותי מאושפז במחלקה הסגורה מצאתי כל מיני "מכשפות" ומתקשרות ושאר מיסטיקנים ש(אפילו) הם אמרו לי בין היתר(ואם כולם אומרים אותם הם כנראה נכונים):
1)החלטתה לעוזבני הייתה ולו כדי להגן על הילדים וגם על עצמה.
2)ואם ברצוני לשוב אליה עליה קודם לשוב לעצמי