לא מצליחה יותר.

ראשית,איני מומחה או פסיכולוג... אני פשוט משיב לך מהמקום של מי שעבר פרידה שעדיין מאוד כואבת לי . מלקט את השברים...אחרי 22 שנים ביחד עם ילדים וכו'....כל תחושת הביטחון שלי אבדה ,למרות שכולם אומרים לי שאני מיוחד,חכם.....וכו'...
מאוד אבל באמת מאוד מזדהה איתך וגם לי כולם אומרים:"נו,היא לא היחידה,תהיה עצמאי,תהייה גבר".ואני הולך לאנשי מקצועיי שכולם "גאונים" בעיקר בלתת עצות....שזה בעצם מה שאני עושה כעת... ומפחד לעזוב אותם כי אולי אתמוטט.....מה שקרה לי בעת שקיבלתי ממנה את הבשורה על החלטתה להיפרד,הגם שלא הופתעתי .אני גדול ממך (בטח לא חכם ממך ואני לא ציני) ,גילי 48,אך אשמח לשוחח,להכיר וכך (אולי) נוכל ביחד לסייע אחד לרעהו.
ובכל זאת, תמיד אני אומר שלגבי העתיד הרי ידוע למי ניתנה הנבואה.
ולסיום ,יש לי חבר שחזר בתשובה והוא תמיד אומר לי שכל מה שקורה לנו יש לו סיבה ואין טראומות כאלו נגרמות אלא לאנשים שיכולים לעמוד בהן.כי אני הרבה,למשל, שואל את עצמיי : למה, מה עשיתי( ולא משנה בכלל שבמקרה שלנו עשיתי לא מעט שטויות שכעת איני מבין מאיזה "מקום" עשיתי אותן)....בקיצור - כן,צריך להתחזק ולהאמין.
אגב- מי יזם את פרידתכם? האם לכל אחד מהצדדים זה כואב באותה מידה?
ממתין לתגובתך
המתלבט

לשנינו כואב. אבל אחרת. כשלי כואב אני רוצה להיות לידו, להיאחז בו. לחבק אותו. כשלו כואב הוא רוצה להיות לבד.
וזה שורף אותי.
בחיים לא ידעתי כמה כאב יכול להיות בי. אני במקורי בחורה שמחה. היום אני כבר לא זוכרת מה זה לחייך. מה זה לשמוח. מה זה להאמין שיהיה טוב.
הכרנו לפני שלוש שנים. לפניו לא היו לי מערכות יחסים רציניות. לא היה אף אחד שאהבתי.
לאחר כמה חודשים נפרדנו כי הוא הרגיש שהוא מבולבל, שהוא לא יודע. אחרי חודש חזרנו, לאט לאט.
מאז עבו כבר שנתיים וחצי. שהיו מדהימות, יפות, מלאות אכפתיות וכבוד, תמיכה, הקשבה וטוב.
אבל הבלבול שלו כל הזמן היה שם. אחרי שנתיים וחצי החלטנו שאין ברירה, אנחנו חייבים להיפרד. אני רציתי לעבור לגור ביחד, לדעת שהוא רוצה להתחתן איתי. והוא לא ידע את זה. וזה כאב לו נורא. כאב לו על הבלבול, על זה שהוא מכאיב לי. ולי כאב נורא. כי אני אוהבת אותו, הכי בעולם.
נפרדנו מין פרידה מוזרה ולא ברורה, אחרי זה החלטנו שזאת תהיה הפסקה, אפילו קבענו תאריך יעד. אבל התאריך הגיע וחוסר הוודאות נמשך. האו הסביר לי שהוא עובר תהליך ושהוא צריך לעבור אותו לבד. שבשנה האחרונה אני זאת החזקתי את הקשר, ועכשיו הוא זה שצריך לעשות את זה. שהוא רוצה למצוא את הדרך חזרה אלי אבל הוא צריך למצוא אותה לבד. בלי שאני אכוון אותו. שאנחנו חייבים להרפות האחד מהשני.
ואני לא מצליחה, לא מצליחה להרפות. מתקשרת כל הזמן. בוכה, רוצה לדעת מה קורה איתו.
ואז אתמול היתה לנו שיחה קשה כל כך. הא נשמע נורא. אני נשמעתי נורא. יש בנו כל כך הרבה כעס, לא אחד על השני אלא על המצב הסבוך הזה. ואני לא מצליחה להפסיק לקוות ולחכות. וזה מלחיץ אותו.
ואחרי השיחה אתמול, הרגשתי שעשיתי נזק, וחצי מהזמן אני עשוקה בלחשוב מה אני עושה לא בסדר, האם אני מרחיקה אותו או מקרבת אותו. לא יודעת איך לא להילחם עליו. אף פעם לא הרגשתי ככה. אף פעם. ואחרי השיחה אתמול הרגשתי שהסיכוי שנחזור, לפחות בקרוב, נהיה יותר קטן.
ואני לא יודעת מה לעשות. אני כל כך מלאה בכאב. אני יושבת בעבודה ובוכה כל היום.
אני לא רוצה אף אחד אחר. אני לא מאמינה שאפשר לאהוב ככה מישהו אחר.
אני אפילו חושבת על להיעזר בכדורים נגד דיכאון.
אני מרגישה שאני בתהום. ואני רוצה אותו כל כך כל כך.
אני רוצתה שנחזור.
הלוואי ונחזור.