אמא מתוסכלת

שלום, אני אם ל- 3 ילדים - נער עם בעיות קשב, נער היפראקטיבי וילד על הספקטרום האוטיסטי. אני עובדת במשרה מלאה, חוזרת הביתה ומשתדלת לעשות כל מה שמצופה מאמא שאין לה עוזרת כי מסיבות כלכליות (השקעה רבה בילד האוטיסט) לא יכולה להרשות לעצמה. גם בעלי עובד קשה ורוב שעות הערב והלילה ממשיך לעבוד מהבית. למרות מאמצי הרבים לעמוד ביעדים של הכנת ארוחות, כביסה נקיה, בית נקי, שיעורים עם הקטן, קניות וכו', אני חשה שילדי לא מעריכים אותי ואני משמשת להם כמשרתת. מצד אחד לפעמים אני חושבת שאולי כדאי להתחיל "להפעיל" אותם ולבקש שיעשו משהו בבית (מלבד תורנות הורדת אשפה שגם כך עולה לי בבריאות לבקש מהם בכל פעם - הם לא עושים כלום). מצד שני, כחולת אסטמה קשה, אני מעדיפה לעשות הכל לבד ולא להביא ל"היתקלויות" איתם שיגרמו לי אח"כ להרגיש לא טוב, ויגרמו לילדים שלי לא לדבר איתי תקופות ארוכות. (אין להם בעיה עם זה..). אני חשה שאין לי אמירה בבית וכל דבר שאני מבקשת - אני נתקלת בו בזלזול והתעלמות מצד הילד האמצעי (15)ובהתקפי זעם מצד הגדול (בן 18). לאחרונה, לאחר בקשה שלי לצמצם בכמות המים שצורך במקלחת, הגדול נכנס להתקף אמוק, קילל והוציא כלפי אצבע. אמנםבאותן דקות כעסתי עליו ואף התבטאתי לא בצורה הכי מכובדת (בגלל תסכול וחוסר אונים) אך מאז הנער החליט שהוא לא מדבר איתי ומזה מספר שבועות מתעלם ממני לחלוטין ועוד טוען ש"אין לו משפחה", ו"שלא אוהבים אותו". מצד שני כשהצעתי שנצא כולנו לבילוי משותף שאהוב על כולם (מסעדה..) הוא סרב בתוקף וטען שאני רוצה לזרוק אותו מהבית.. אני פשוט מיואשת. מצד אחד המון לחצים בעבודה ומצד שני להגיע הביתה, לתת את כל כולך בשביל הילדים ולזכות ביחס כזה.. מבחינה רציונלית אני חושבת על זה שאני צריכה לעמוד מולם ולהיות חזקה גם אם מחליטים לעשות לי ברוגז. מצד שני הרגש האימהי לא נותן לי להיות ברוגז איתם לזמן רב וזה מפריע ומציק לי, אף על פי שאני בטוחה שהצדק איתי. איך פותרים את הדילמה??