געגועים לאנרכיה

כתבתי כאן לפני הרבה זמן. לא הרבה השתנה האמת. עדיין לבד.
אני כל פעם מתכננת אולי איך מחר אני כן למשל אצא עם חברה, או כן ארשם לאיזה חוג או לא אשב
כ-ל היום על world of warcraft אבל בסוף לא עושה עם זה כלום. מלבד עוד כמה דמויות חדשות במשחק... אולי אני מכורה למשחקים, או שאולי זה פשוט הרבה יותר להפגש עם כמה מפלצות מול מסך המחשב מאשר להפגש עם אחת במראה..
הכי מוזר זה שאני מתחילה להתגעגע ל"מחלה". האמת אם כבר להיות חולה נפש אז מאניה דיפרסיה לוקחת בגדול. הזריקות אנרגיה שלוקחות אותך למקומות שאנשים נורמאלים יכולים רק לחלום עליהם (בלי לבלוע בולים/מדבקות ופתריות למיניהן) כל כך הרבה זמן קנאתי באנשים על השגרה המשמימה שהם חיים בה, אבל היום אחרי כמה וכמה שנים של חיים באותה שגרה בדיוק אני מנסה להבין למה לכל הרוחות עשיתי את זה לעצמי.
וכן אני יודעת את התשובה, אהובים שעזבו, חברים שנפגעו, תואר שני שהופסק, עבודות שלא החזיקו מעמד... כדורים כדורים ועוד כדורים, צלקות שמסרבות להעלם מהידים מהרגליים ועוד כמה צלקות גדולות יותר שאי אפשר לראות אבל אני מרגישה ויודעת שהם שם. אלה שכנראה מסבירות את האובססיה למשחקי מחשב והפחד הנורא מכל סוג של קרבה.
והינה עדיין מתגעגעת, למרות הכל, לימים שבהם עץ לא היה רק עץ אלה עשרות גוונים שונים של ירוק. יכולתי לשבת בחוץ שעות ולהתפעם מאבן..החדות הזאת נעלמה.
זה לא הכל רע. כמה אנשים יכולים להעיד על עצמם שכתבו עבודת סמינריון ב 24 שעות ? ועבודה טובה אגב... 94 עם אני זוכרת נכון. מעניין מה היה אומר הפרוספסור הנחמד אם הוא היה יודע LOL
אני פתאום מוצאת דברים טובים גם בדיכאון, כן סבלתי... אבל עם הסבל באה גם היצירתיות. יש לי אוסף שלם של ציורים שהיום אני יכולה רק להסתכל עליהם ולא להבין איך הצלחתי ליצור אותם.
היום אני מסתכלת על דף חלק ולא מסוגלת לקשקש משהו יותר מסובך מאנשי מקלות.

היום כל מה שאני מסוגלת לעשות זה ללכת לעבודה ולחזור הבייתה. להכחיד עוד מפלצת ממוחשבת ולהתגעגע לאנרכיה (רק קצת...)