נכנסתי במקרה.

לא ברור לי - מה גדול עליך?

הכל התחיל בכתה ט', ואולי עוד לפני, אבל רק בכתה ט' הרגשתי את זה באמת וחוויתי את זה באמת וסבלתי מזה באמת- לראשונה. מכתה ט' באמת התחלתי להבין שיש לי בעיה מסוימת ואני חייבת להתגבר עליה כי היא פוגעת בי בסופו של דבר. הבעיה היא שאני מפתחת תלות באנשים מסוימים במיוחד. ואני לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל אולי זה אפילו לא תלות, אולי אני פשוט מתאהבת באנשים מסוימים . אבל זה לא בדיוק ככה, כי אני לא לסבית, זה בטוח. התאהבתי בגברים וזה היה בסדר. אבל.. בכתה ט' זה התחיל עם המחנכת שלי, הייתי לא כל כך מקובלת בכתה והיא תמיד הסתכלה עלי במן מבט כזה שגורם לי להיות מובכת מצד אחד ומצד שני לרצות יותר ממבט, לרצות להיות איתה בקשר. הייתי מאוהבת בה כביכול.. כל זה היה מלווה בלילות ללא שינה, דיכאון, חרדות ותסכול מתמשך. עברתי תיכון, ושם הייתה לי עוד מורה, ואיתה היה לי קשר יותר מיוחד אפילו מזה. היא הייתה כריזמטית, ואני שאבתי ממנה כוח. כל פעם בשיעורים הסתכלתי עליה כאילו כלום, אבל בפנים- הרגשתי שעוד רגע אני משתגעת אם לא אומר לה משהו. אז כמובן שהשתתפתי באמת הרבה כדי לזכות במבט מיוחד ממנה. והיא כן התייחסה אלי שונה, הרגשתי. היה לי איתה קשר יותר ממבט, הייתי כעוסה על עצמי משנה שלפני, אז הרשיתי לעצמי לפתח איתה קשר. דיברתי איתה, וזה היה ממש נחמד, היה לנו קשר יותר מתלמידה- מורה, היא ליוותה אותי, היא הייתה חלק מהחיים שלי. ויותר מפעם אחת היא אמרה לי שמעולם היא לא פגשה נערה מיוחדת כמוני. ובסוף- כמובן- הגיעה הפרידה. זה היה קשה , יותר מכפי שתיארתי לעצמי. היו ימים שנכנסתי לדיכאון, רציתי למות, ומצד שני- רציתי לחיות. זה היה נורא.. עכשיו, בתקופה הזאת, זה חוזר, ובגדול. כנראה שהדחקה היא לא דבר טוב במיוחד. יש לי מורה שמלמדת תנ"ך, והיא- איך לומר- נכנסה לי ללב, אני מרגישה מוזר כלפיה. כשאני רואה אותה עוברת במסדרונות, יש לי כאב בלב, צביטה, צמרמורות, שמרוב שכואב לי, אני מנסה להיות עם אנשים ולהתעלם ממנה לחלוטין. אני לא יודעת אם זה בסדר שאני מרגישה אליה ככה..

תמיד כשהיא מקריאה שמות היא מגיעה לשם שלי, ואומרת בחיוך כובש: מה שלומך?, מרוב מבוכה אני מגמגמת משהו, והיא ממשיכה להסתכל עלי. אני מרגישה שזה מאוד מסובך, מאוד קשה, מאוד מרוקן את הכוח ממני. הרי כשאני רואה אותה, אני- לא אני, אני מישהי אחרת, פתאום אני מאופקת, פתאום אני תמימה, פתאום אני מתאימה את עצמי אליה. למשל, בשיעור איתה, אני נכנסת לכתה, יש לי חברות ואני נחשבת מקובלת, וכשאני נכנסת, אני רוצה לאחר לשיעור שלה, אני רוצה להחסיר, רק כדי שיהיה לי "תירוץ" מספיק טוב ליצור איתה קשר. היא מביטה בי כמו שמעולם לא הביט בי אף אדם. היא קוראת את הנפש שלי, לא את עיני באמת. בשיעורים אני תמיד משתתפת, כזאת אני, אבל כשהיא נכנסת ומתחיל שיעור תנ"ך, אני מדברת עם כל מי שרק יכול להיות מסביבי, רק לא להיתקל בעיניים שלה, שאני.. כל כך רוצה לראות. אני רוצה קשר איתה , עד כדי כך שזה משבש לי את החיים. כשאני רואה אותה, חברה שלי יודעת שאני אוהבת אותה בתור מורה, אז היא אומרת לי: הנה היא! , בצחוק כזה, ואני- מאופקת מיד, לא מסתכלת ,או שכן, ומיד מסיטה את מבטי. כשאני הולכת בהפסקות ובמקרה רואה אותה אני רואה מולי פיה, נסיכה, לא מורה צעירה. לא מורה. ואם היא מסתכלת עלי או שהמבטים שלנו מצטלבים, אני רק מסתכלת בתמימות, נזהרת לא להסיט את מבטי בקיצוניות שתעורר חשד, למרות שאני יודעת שהיא כבר מרגישה ויודעת לקרוא אותי. אחד הדברים שמחזיקים אותי בתקופה הזאת, ומחלישים אותי מצד אחר- זאת היא. יש בינינו מבט כל כך חזק שכל מילה נוספת מעוררת ניצוצות של אש. הבעיה היא שזה כבר מוגזם- בשבילי. גם כי זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי עם מישהי, וגם כי אני מתחילה להתאהב בה, ואולי כבר התאהבתי? וגם כי, זה משבש לי ימים, שבועות. אין שנייה שאני לא חושבת עליה. לפעמים אני בוכה בלילות.. היא נכנסה לי ללב. למה כשאני רואה אותה במסדרון הולכת, אני מרגישה שהשורש שלי נתלש? למה אחרי שיעור תנ"ך אני מרגישה מרוקנת? ויותר מכל- מדוע אני כ"כ רוצה קשר איתה, עד כדי כך שאני מזיקה לעצמי? פעם ראשנה שאני כותבת את זה- אני חושבת שיש אצלי בעיה. ומודה- שאני צריכה עזרה. כל ערב אני מתפללת שהיא תפנה אלי, תסתכל עלי, זה מחזק אותי. אבל כמו גודל הציפייה, כך גודל האכזבה. היא אומנם אכן מסתכלת ומתייחסת אלי שונה, אבל לא מספיק . אני רוצה לדבר איתה. עד מתי אפשר לשתוק? זאת שנה אחרונה שלי בתיכון, ואם לא אומר לה מה שאני חושבת- אשבר. היא מהאנשים האלה שכולם רוצים איתם קשר, בהפסקה היא תמיד עם התלמידות. אם רק היה לי אומץ לגשת אליה בטבעיות..

היא בדיוק מסוג האנשים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם. אני צריכה להחליף ממש דמות, אופי , בכל פעם שאני רואה אותה. לא יודעת למה. אולי אני מפחדת להיחשף בפניה. ומצד שני- כל כך רוצה. היו כמה פעמים שהיא ניסתה ליצור איתי קשר, אבל אני מרוב בושה, עניתי משהו בתמימות, ולא זרמתי מספיק. הבעיה היא שאני סובלת ונאכלת מבפנים, אני יכולה לחשוב עליה ברמה כזאת גבוהה, לישון ב-4 בבוקר ולבכות לפעמים על קשר מיוחד כזה שייגמר, ואולי לא יתממש עד הסוף לעולם. אני יכולה לא ללמוד יום לפני מבחן, ולחשוב עליה. אני מרגישה מרוקנת כ"כ, אפילו שזאת אחת התקופות היפות שלי, מכל מיני סיבות (אחת מהן זאת היא, כמובן). אז איך יוצרים קשר? מה קורה לי? למה אני ככה? אני מניחה שעוד יהיה משהו, ובטוח מתישהו אומר לה שאני אוהבת אותה ותודה לה שהיא גרמה לי לאהוב תנ"ך. אני רק רוצה שמישהו יגיד לי.. שאני לא משוגעת. ושמתישהו זה יעבור. ועוד יותר יעודד אותי- אם אני לא היחידה שזה קורה לה. איך אני יכולה לפנות אליה בלי שהרגל שלי תרעד? אני חייבת לדבר איתה. אחרת הכאב רק גובר.. הייתי מעדיפה לא להכיר אותה בכלל.. אבל בגלל שזאת לא פעם ראשונה אני מניחה שבכל מקרה הייתי מכירה עוד מישהו כזה מתישהו, עד שלא אטפל בזה. אז.. איך אני יכולה לטפל בזה? זה רק נהיה יותר כואב.

המורות הופכות אותך ללסבית מה זה חח,בכל מיקרא תפסיקי להתאהב בכל מי שמסתכלת עלייך או ונותנת לך איזשהו סוג של יחס גם בבית ספר שלי המנהל אמר לי שאני אולי הכי חכם בכיתה ואני צריך רק להשקיע וגם חייך אליי הרבה אז מה זה אומר שאנחנו מאוהבים או משהו?...תחפשי חיבה ואהבה במקום אחר את צריכה לברר אם עצמך למה את נמשכת למורות וכך תאכלי להבין את הרגשות של עצמך יותר ולשים אותם במקום הראוי להם.

רק הלעג הרס לי. הותרת בי מצב רוח רע יותר ממה שהייתי בו.. כי אני יודעת שיש לי בעיה , ומה שאתה עושה זה צוחק עלי :/ אני לא צריכה את זה .

שלום לך
תודה על גילוי הלב והכנות
את באמת מתארת עוצמות חזקות שמשפיעות עליך מאד ומפריעות לך בתפקוד השוטף
את גם מתארת שזה חוזר על עצמו

אני משערת שזה לא מקרי
למורה אמור להיות תפקיד כמו אמהי
מלמדת
מסבירה
מדריכה
מכילה
ואלו התחושות שחשת כלפי המורות שלך

את יכולה לברר עם עצמך
או בתהליך טיפולי
מה את מחפשת בקשר שהיית רוצה?
איזו סוג מע' יחסים היית רוצה אם זה היה אפשרי?
האם יש לזה גוון מיני?
האם את מפנטזת עליה?
האם את מחפשת דמות אמהית?

כשתביני מה את מחפשת, חשוב להבין שזה קורה במסגרת שקשה לממש קשר ממש אישי
כדאי לחשוב היכן כן תוכלי לקבל את מה שאת מחפשת

קצת כיוונים למחשבה עם עצמך או עם משהו

מקוה שעזרתי
סיגל לוי

היי.. אמנם הגבת לי מזמן.. אבל יצא לי לחשוב הרבה על הדברים שכתבת. והרבה בכלל .. על מה שאני מרגישה כלפי המורה שלי. והבנתי שאני יותר מכורה אליה.. מאשר באמת מאוהבת בה. כלומר, הקשר עם אמא שלי אף פעם לא היה טוב במיוחד, וכנראה שאני מחפשת תחליפים כמו שאמרת.. אני לא רוצה עם המורה הזאת קשר מיני ואינטימי במיוחד. אני רק רוצה כבר לדבר איתה.. אני מרגישה שיש בינינו מתח מטורף ונמאס לי כבר מזה. והיא קלטה אני חושבת.. לצערי כן.. אני מפסידה לימודים בגלל זה..לא באה לבי"ס לפעמים רק כי אני לא רוצה להיתקל בה. בורחת מעצמי ממש.. כאילו אני לא רוצה לראות אותה יותר, נמאס לי ממנה.. והיא כל כך טובה אלי.. גם אמרה לי פעם שהיא אוהבת אותי. בוודאי התכוונה אהבה בכללי, אבל אני שתקתי. מה כבר אפשר להגיד על זה ? ועכשיו אני מרגישה שאני צריכה עזרה דחוף, בכלל להתגבר עליה ושמישהו יכניס לי לראש טוב טוב שהיא המורה שלי. רק מורה לתנ"ך.. יש לך עצה בשבילי מה לעשות? נראלי לי שרק מישהו שחווה את זה יכול להבין אותי.. והמון תודה לך את מקסימה !

ובעצם, אם אין כאן התאהבות רומנטית.. אז למה שלא תדברי איתה? ותפתחי בפניה.. קשר כזה עם דמות הדרכתית כמו מורה יכול להיות מאד בונה ומועיל. לא? לי מאד היה חסר קשר מהסוג הזה כשהייתיפחות או יותר בגילך

נכון, אין כאן התאהבות רומנטית. בכלל לא.. אני באמת רוצה לדבר איתה.. אבל כשאני לידה- אני נהיית אילמת פתאום.. אני לא מצליחה לבטא את עצמי כראוי. אני כל כך אוהבת אותה שזה מביך אותי.. בכלל לדבר איתה.. אפילו בזמן השיעור אני משתגעת ממנה.. הקשר איתה יתרום לי הרבה. הוא ימלא אותי מבפנים, יתן לי אנרגיה וכוח להמשך. אבל.. אני לא יודעת אם זה בסדר לעשות את זה. כאילו לדבר איתה .. היא כמו תלמידה כזאת, צעירה. ונראה לי שאם אני אדבר איתה ככה סתם.. אני עלולה למצוא את עצמי במצב אפילו יותר גרוע.. אתה לא חושב? כי מילא אם היא הייתה מורה רצינית והכל, אבל היא לא- היא חיה מהצחוק. וזה מפחיד.. כי היא בעצמה מראה לי אהבה ואני לא יודעת איך לפרש את זה.. ואולי היא סתם מחכה שאני אזום איתה קשר, ואדבר איתה סוף סוף? הבעיה היא שאני לא יודעת אם אני ראויה לה. :(

זה נשמע קצת מבלבל.. ז"א, יכולתי לקחת את מה שאת אומרת ולהלביש את זה עלי כשאני מתאהב במלכת הכיתה... כאילו, לא ברור איזה מן מערכת יחסים את מצפה שתהיה לכן, אם זה לא רומנטי, ואת אומרת שזה לא, אז מה זה כן? את צריכה דמות כמו מדריכה בתנועת נוער? או שיש כאן משהו יותר מזה - תלותיות יש תופעה שאנשים עושים אידאליזציה לדמויות אחרות, כשלא באמת מכירים אותם עד הסוף, את הבעיות האישיות שלהם, ואח"כ כשמכירים - מגדל הקלפים מתמוטט..... בגלל זה אולי טוב שתכנסי לקשר איתה, שתראי שגם היא בשר ודם וגם לה יש מצבי רוח וקשיים, ואולי תלמדי דרך זה שיעור לחיים אפשרות אחרת היא שזה באמת יהיה קשר בונה, כמו שכתבתי בהודעה הקודמת, אבל אז יצטרכו להישאר גבולות מסויימים של נורמות בין מורה לתלמידה,.. זה נשמע גם קצת מפחיד, ההערכה שהפכה להערצה שהפכה למשהו הרבה יותר עוצמתי ופולשני, כמעט כמו התאהבות ותשוקה... באמת לא ברור לגמרי מה את צריכה לעשות. אבל את צריכה לשאול את עצמך את השאלות האלה, להבין מה עובר עליך ומה יהיה לך נכון זו דעתי

מה שאת כותבת על עצמך מזכיר לי מאד אותי בגיל ההתבגרות. והנה, גם לי לא היתה אם חמה, לא מחבקת, לא מנשקת, לא אומרת מילות אהבה. ואני חושבת שאני העברתי את הצורך באהבת אם למורות שלי. כפי שהבנת את לגבי עצמך. יש עוד משהו: את בגיל הנעורים: ההורמונים פועלים. את יוצקת לכמיהתך לדמות נשית אמהית גם את ההתעוררות הפיזית-רגשית. וכך יוצא שהמורות (שהן, אני משערת, נשים צעירות ופורחות, וגם רגשותיהן הנשיים והאמהיים הם בשיאם)מהוות בשבילך "תמהיל" של כמיהות: גם לקשר התומך עם אמא, גם לצד הפיזי . ועוד משהו, לבסוף: לדעתי את רואה בנשים הצעירות והפורחות האלה את התגלמות הנשיות, והנשיות הנובטת שלך מזדהה עם זה. במידה רבה את משליכה עליהן את הנשיות שלך. אפילו אם את לא יודעת זאת. עדיין לא התנסית בלהיות בעצמך מוקד נשי למשיכה והערצה . את עדיין צעירה, והזכרון מגיל הילדות המוקדם של אמא כמוקד האהבה עוד נמצא בעמקי נפשך. כשתתבגרי ותתחזקי בחיים, ובחורים (טובים, לא גסים וזנותיים)יפנו אלייך הערצה ומשיכה, ותרגישי את כוחך הנשי, וגם מיניותך תבשיל ותימשכי לגבריות (שוב, הטובה), המשיכה שלך לדמויות הנשיות האלה תיהפך לזכרון-נעורים.זכרון טוב, דרך אגב.

תגידי מה האייסי שלך ?