בעיה עם "חבר"

מזה כשנה וחצי אני מטופל פסיכולוגית.הגעתי לטיפול בעקבות בעיות בדידות וחוסר השתלבות בחברה. יש לציין שכלפי חוץ אני צעיר מוצלח,נאה מאד,בא מבית טוב ומבוסס,משקיען וכל הגורמים שעשויים לגרום אושר לאדם. ובכל זאת,עברתי שנים קשות של בדידות בשל חוסר בטחון חברתי והרגשה שלמעשה אני נחות כלפי שאר החבר'ה הסובבים אותי .(בי"ס,ארגונים וכו'). יש לציין שהטיפול הפסיכולוגי קידם אותי מאד. ארצה להיוועץ באשר למקה ספציפי שקורה לי באחרונה.אני בקשר הדוק עם בחורצ'יק מהשכבת לימוד שלי בבי"ס,בחור ש"נחשב" חברתי,פעיל,מצחיק וכריזמטי.מלכתחילה סימנתי אותו כפונציאל חברתי,המון בזכות המעמד החברתי שחשבתי שיש לו.(למרות שהסתכלות על תדמית היא בעייתית,לאנשים שונים נקודות מבט שונות). בקיצור,הרגשתי שאני משקיע רגשות,משאבים,זמן-ולמעשה את כל משאבי החברתיים באותו אדם.במקרים מסוימים,אני מעריך במקרים שהתאימו לאינטרסים שלו הוא נתן לי להרגיש חלק,חבר.התמכרתי לתחושה הזו,תחושה נעימה בקרב כל אדם נורמטיבי.מה שכן-התחושה הזו הגיעה לעיתים נדירות. נסיתי בכל דרך אפשרית לחדור למעגל החברים הקרובים שלו(מחוץ לבי"ס),עם הצלחה מועטה. אני חושב שהשקעתי כל הרבה משום שלא ראיתי שלמעשה הוא לא חבר-לפחות לא במלוא מובן המילה.ברגע אחד הבנתי שהאדם הזה הוא לא חבר שלי.הוא שותף אינטרסים. בחודש האחרון צמצמתי את הקשרים איתו,לא טלפנתי,לא התעניינתי לחלוטין.אני מרגיש שהוא במצב רוח רע עקב ההתנהגות ההפגנתית משהו שלי כלפיו.היה בי רצון לגרום לו להרגיש מה זה לשאול,להשקיע-ולקבל רק זיק התעניינות שרחוק מיחס חברתי.אני חושב היום,במבט לאחור-שאותו אדם ניצל אותי לענייניו.אני מכיר בערך בעצמי שלי,ואני יודע שהיה לו המון לנצל וכמובן שהוא הרגיש תחושת גאווה עצומה שנבעה מהתעניינותי האיכותית בו. נכון שהוא לא "אשם" בבדידותי לאורך תקופות ארוכות,אך ישנם קודים חברתיים נורמטיבים-אתה רואה שאדם מנסה להתקרב,משקיע,רואה בך כחבר אמת-לא מתאים לך,אין בעיה,אבל אל תשאיר אותו "על אש קטנה",תגרום לו להרגיש חבר רק בחלק שמתאים לך.זאת התנהגות לא חברית בעליל,וחסרת כל אינטלגנציה רגשית. האם לשוחח איתו?אולי עכשיו,עקב התעלמותי הוא מבין שהקשר עימי היה יותר מסתם חבר או לפחות קרוב כמו חבר אמת אחר שלו?אולי עכשיו הוא יגיע למסקנה ש"צריך שניים לטנגו"?אולי עכשיו הוא מרגיש בחסרון דאגתי הכנה,ובחסרון אדם שמאמין בו באמת ובתמים? אני אוהב את האדם הזה.ההתעלמות ההפגנתית,או לפחות צמצום המגע איתו למינימאלי-קשה לי מאד.אני לא עסוק במה הוא חושב אמנם,אבל אני כן עסוק בכל הסיטואציה. אני מרגיש צורך לומר לו את הדברים שמניתי בפניכם.מה דעתכם?