בעיה עם בנות בגלל סטיגמה

ליבי ליבי אלייך...

אני ממש מבין את מה שאתה מתאר,
כנראה שאין ברירה, עלייך להוכיח כל פעם מחדש שאתה
לא רוצח תינוקות או שודד אלים, אין ברירה, לא בחרנו בזה...

תהייה עצמך, אמיתי ותלמד להפיק מהרע את הדברים הטובים כי יש כאלה...

תנסה להכנס לאתרי היכרויות כמו lovedavka לחולים-לשעבר. ייתכן מאד שתמצא מישהי טובה ונעימה הנמצאת במצב דומה מאד לשלך.

תודה גם לך על העצה. ראי - אני סולד מהאתר הזה וממשרד השידוכים הנלווה לו, מכיון שלדעתי הוא מבזה את כבוד האדם. יש מגוון נושאים ודרכים שעל בסיסם בני זוג יכולים למצוא חיבור, תחומי עניין מגוונים, ספרים אהובים, שפה משותפת, פילוסופיה והשקפת עולם, טעם מוזיקלי, וכו וכו'.. מה שבאתר הזה מנסים לעשות זה לשדך אנשים דרך התוית שהחברה הדביקה להם, אות הקין, כשהמכנה המשותף (לפעמים היחיד) של זוג כזה הוא ששניהם קורבן של חברה דורסנית ומפלה. מצא מין את מינו..... תארי לעצמך שהיו מנסים לזווג בחור ובחורה על בסיס זה שהמכנה המשותף של שניהם הוא צלקת על לחי ימין? זה היה יכול כמובן להצליח ואולי היתה צומחת אהבה גדולה - אבל בשורה התחתונה, זה מגוחך ומזעזע ולא הומני.......... אני מקווה שאני לא צריך להסביר את גודל הגרוטסקה.. למעשה, מה שאתר זה ודומיו עושים זה להנציח את הסטיגמה ולהעצים אותה. יש מאחוריו תפיסה פטרונית של עובדים סוציאלים, פסיכיאטרים ואנשי בריאות הנפש שרואים לנגד עיניהם לא בני אדם אלא "חולים" או סימולי אבחנות מהדי אס אם. ואם להפליג קצת על כנפי האלגוריה זה משהו שקצת מזכיר לי את הרעיונות של חוקי נירנברג -שיהודים יכולים להתחתן ולהוליד רק עם יהודים... סליחה על ההשוואה , אבל יש לא מעט הקבלות שאפשר לעשות : הכנסת ה"משוגעים" לגטאות רחוק מהעיר, מאחורי גדרות חשמליות (ובבית החולים הפסיכיאטרי הגדרות אכן חשמליות.... ) ביצוע ניסויים וטיפולים רפואיים בכפיה בבני אדם [מזכיר משהו?]במחלקות סגורות, איסור על "חולי הנפש" לעבוד בעבודות מסוימות - משרדי ממשלה מקומות עבודה ציבוריים, בידוד במועדוני 'אנוש', בעבודות נתמכות בשכר רעב, עד כדי רעב ממשי.. שלילת חירויות ללא הליך הוגן [גם ליהודים היה אסור להכנס לבתי משפט], דה הומניזציה - לעג ,ביזוי מושא לרכילות, "גרפים תפקודיים" , שלילת רישיונות נהיגה ורישיונות מקצועיים, איפיון שרירותי של בני אדם על בסיס גנטי [משותף גם לתורת הגזע כמובן], ולסיום הגבלות בנישואין ושלילת זכות הבחירה לכנסת (במחלקות) . "חולה הנפש" הוא תת אדם - החברה לוקחת אותו בעירבון מוגבל מאד, לא מאמינים לאף מילה שלו, והוא בעצם בבחינת המקבילה ל "חרש שוטה וקטן" . אז נכון שהפסיכיאטריה לא כופה את עצמה ישירות למעט באשפוזים כפויים (חמור, מרושע ,ופשע נגד האנושות כשלעצמו), אבל היא גורמת פגיעה איומה לנרדפיה באופן עקיף ולפעמים גם כנמרה בעור כבש, כמו כאן. ומקדשת את עצמה כדת ,כאמת יחידה וטוטאליטרית.. ממש כמו הרייך

ואתה כל כל צודק שאני מרגישה שדיברת בשמי ובשם רבים

איש לא הקים את האתר המדובר כדי לכפות על אנשים להשתמש בו. אני משערת שהאתר הוקם על ידי המשתמשים בו בעצמם או למענם ואתה חופשי לחלוטין להתבונן בו ולראות אם יש מישהי הנושאת חן בעינך או לבחור לא להשתמש בו.

איני יודעת מה עוצמת המחלה שעברת או מה קשה היתה פגיעתה והאם האבחון שניתן אכן היה מדויק ונכון. אני מבינה כי אתה לא מסכים עם האבחנה הרפואית, או שאתה חושב שהיא היתה נכונה לזמנה וכרגע אינה רלוונטית?

דניאלה

האמירה המקובלת היא שאדם לא יכול לאבחן את עצמו אבחון פסיכולוגי או רפואי, ואפילו רופאים בדרך כלל הולכים לקולגות ולא מטפילם בעצמם או בבני משפחתם .. כך שצריך לקחת את דברי בערבון מוגבל עם זאת בחוויה שלי האבחון היה שגוי והבדיקה הפסיכיאטרית שלי במיון היתה רשלנית וחפיפניקית.... דברי הוצאו מהקשרם פשוטו כמשמעו - הובנתי על ידי הפסיכיאטרית בצורה מגמתית ודוגמתית, לא עשו לי בדיקות דם שנדרשות (הגעתי למיון אחרי בליעת מינון יתר של כדורי הרגעה ואלכוהול), ולכן מה שאמרתי (דיברתי קצת שטויות) לא שיקף את מצבי הנפשי-פסיכוטי אלא בעיקר את הקוקטייל המיותר שלקחתי (נדמה לי שקוראים לזה "אבחנה מבדלת" - את זה לא עשו כהלכה). עובדה שלמחרת בבוקר כל מה שנשאר מה"התקף הפסיכוטי" שלי היה האנגאובר קל .... ושוחררתי לפני ועדה רפואית. ביני לבין עצמי אני חושב שההפרעה היחידה שאפשר ליחס לי בודאות היא דיכאון ואישיות קצת ילדותית (בעבר, היום אני בוגר יותר יחסית)... עכשיו רשום בתיק שלי סכיזופרניה ולך תוכיח שאין לך אחות. כל רופא שאני פוגש מניח מראש שמה שכתוב שם גובר על מראה עיניו. כששאלתי פעם את הפסיכולוגית שלי באופן ישיר האם היא מרגישה שהיא מדברת עם סכיזופרן או מישהו שהיה בעברו, היא אמרה בפירוש שבטיעונים שלי לשפיות יש לא מעט... כמובן שאם אומר את כל זה לפסיכיאטר הנוכחי שלי הוא ייחס את זה כ"חוסר תובנה למחלה". או פנינה אחרת מהז'רגון הפסיכיאטרי (..אולי פראנויה?).. ועם אקסיומות כאלה אני כבר לא יכול להתווכח

נשמע מצב מתסכל ומבלבל - כאילו אתה לא בטוח אם להאמין לתחושתך הפנימית או לדברי הרופאים. אני שמה עצמי במקומך וחושבת שלו אני במקומך הייתי מוצאת רופא שיבין ללבי, שיקשיב ושינמק. יתכן שיש רופא מסוים שמטפל בך במרפאה או בבית החולים אך זכותך לפנות לרופא נוסף שאתה סומך עליו ולהיוועץ בו. יתכן שכך גם אפשר לשנות את מה שכתוב בתיק ושאני מרגישה שמטריד אותך מאד. לא ברור לי אם כל האפיזודה נמשכה יום אחד בלבד והאם אתה עדיין מטופל תרופתית. ולא ברור לי מה דעתה של המטפלת שלך. דניאלה

אם כי אני לא יודע איפה מוצאים רופא פסיכיאטר ליברלי עד כדי כך שישנה אבחנה של משרד הבריאות, ואין לי מושג איך הוא יעשה את זה... הבעיה שלי היא פחות פורמלית - מה רשום אי שם במרתפים של לשכת הבריאות, אלא יותר חברתית - איך החברה תופסת אותי פתאום, והיחס של הסביבה אלי השתנה, למרות שאני אותו אדם בדיוק! פתאום מאדם מוצלח ונחמד הפכתי בעיניהם למקרה סעד ותמיד מסתכלים עלי דרך משקפיים כאלה, אפילו באופן לא מודע........ אני מרגיש את זה כל הזמן. לשאלתך: האפיזודה ה"פסיכוטית" נמשכה ערב אחד בלבד למספר שעות, ומאז לא היה לה זכר, ולכן גם לא היתה עילה לאשפוז. המטפלת שלי שמעה את כל הגרסה שלי לאירועים ואמרה שיתכן מאד שאני צודק, ושאין אצלי ,בתקופה הארוכה שאנחנו נפגשים ,שום סימנים של פסיכוזה , סכיזופרניה וכיו"ב... מה שכן אני אדם דיכאוני - אבל שוב, מיחסים את זה באופן אוטומטי ל"דיכאון פוסט פסיכוטי" בלי לקחת בחשבון שכל חיי הייתי על הגבול בין מלנכוליה לדיכאון - ותפקדתי למרות זאת כאחד האדם. יעידו על כך הפסיכיאטרית ורופא המשפחה שנתנו לי תרופות SSRI ודומיהן הרבה לפני האשפוז.

אני מטופל תרופתית, אך חודשים רבים כמעט ללא תרופות אנטי פסיכוטיות (גם לפני כן הייתי על מינונים "מניעתיים") , ובכנות - מרגיש הרבה יותר טוב, צלול עירני שמח ומרוכז במידה ניכרת. ירדתי במשקל לערכים נורמאלים והפסקתי לישון הרבה, מאז אותה תקופה של אחרי האשפוז שהולעטתי במינונים גבוהים, ובגלל שרזיתי והפסקתי להיות עייף גם חזרתי בד בבד לתפקוד, הביטחון העצמי חזר בהדרגה , חזרתי לצאת מהבית ולהפגש עם אנשים וכו'  התרופות שאני לוקח הן אנטי דיכאוניות בלבד (מינונים בינוניים) - ואותן אני נוטל בחפץ לב. כי אני מודע לכך לבעייה של הדיכאון. שאגב - הוא מה שהוביל לאשפוז, כי הכל התחיל מניסיון התאבדות... (כמו שכתבתי בהודעות הקודמות) א'

על מי אתה מדבר ובעיני מי השתנית כל כך?
אין צורך להיות ליברלי אלא איש מקצוע אתי שנותן את האבחנה כפי שהוא רואה אותה, גם אם יש קולגות למקצוע שחושבים אחרת. זה מאד מקובל ותמיד יש מקום ל"דעה שניה ונוספת" או לדעה של מומחה נוסף. למה לא בעצם אם הדבר יואיל להרגיע את רוחך?
שכן, נדמה לי שמעבר למה שאחרים חושבים אתה חושב על עצמך באופן שונה שכן אתה מאד מוטרד ממה שכתוב "במרתפי משרד הבריאות". אבל אתה כותב שהאפיזודה חלפה לה ולא הותירה נזק. שאתה מטופל ומתפקד ובכלל אתה אדם מוצלח ונחמד וחכם. אם כך אולי תניח אותה מאחוריך או תמצא את הדרך שהשאלה תפסיק להציק לך.
דניאלה

אולי הובנתי לא נכון, המטרה לא היתה לנפנף בסגולותי הטובות שאני "מוצלח ונחמד וחכם וכו'" אלא רק להדגיש את גודל האבסורד בו אני חי.... שקיים פער בין איך שאני מבין את עצמי - אדם ממוצע ונורמאלי - לבין איך שהסביבה הקרובה רואה אותי ,בעקבות הסטיגמה... ה"סטיגמה " הזאת שאני מדבר עליה היא לא סתם מילה ערטילאית מתוך נאומים להגניים בערבי התרמה של 'אנוש', אלא דבר שאני חווה יום יום על בשרי במפגש עם אנשים,חברים ,ודייטים . כשברור לי שיודעים ולהם ברור שאני יודע שהם יודעים, ולכן מדברים איתי אחרת. לא תמיד אני יכול לשים על זה בדיוק את האצבע ולהסביר איך, אבל אני מרגיש שונה וחריג בחברה שפעם הרגשתי בה שווה. ואני משוכנע שזה בגלל הלשונות הרעות יכול להיות שאני טועה והפסיכיאטרים הם לא גילדה , ויש כאלה שיהיו ישרים עם עצמם ואיתי.... לי בכל מקרה היה ניסיון רע עם זה, ונפגשתי כמו שאת מבינה עם מספיק גורמים 'טיפוליים' - התחושה הדי מבוססת היא שיש כאן אפקט של כדור שלג - אבחנה נולדת מאבחנה, וקיים מסלול דטרמיניסטי לכל אחת כזאת.. עד שלפעמים היא נראית כמו גורל בלתי נמנע. הרי ידוע שסכיזופרניה היא מחלה כרונית.. ואיך אפשר לשכנע את המשוכנעים?

מנסיון אישי שלי ושל רבים אחרים שפונים אליי,
אני יכול להגיד לך בוודאות שברגע שתקבל את עצמך כמו שאתה,
בלי לנסות להילחם בכל העולם,
כך גם לא יהיה לך איכפת אבחנות כאלה או אחרות.

זה לא משנה מה האבחנה שלך,
השאלה היא אם אתה מקבל את עצמך על הטוב ועל הרע שלך,
ואם אתה כל כך משתפר, אז לעזאזל האבחנות,
שהרופאים ישאירו אותן לעצמם ואתה תחייה את חייך,
בלי להרגיש צורך לדפוק חשבון לרופא כזה או אחר,
ועל אחת כמה וכמה כל מיני בחורות שאתה מכיר או חברים.

המהות שלך היא לא המחלה אלא מה שאתה מביא לעולם הזה
והמחלה היא דבר זניח ולא חשוב. ברגע שתבין את זה, תוכל לחיות בשלווה....

אני בטוחה שהידיעה על מחלתך שינתה גישה של אנשים אבל נדמה לי, וזה מובן בהחלט, שפיתחת רגישות גדולה ושיתכן שאתה משליך ממה שאתה חושב ומרגיש על התנהגותם של אחרים. להרגשתי, קודם כל הדבר לא נותן לך מנוח ולא מרפה ממך. אולי תחושת השונות נובעת קודם כל ממך ואתה יכול להשפיע ולשנות אצל עצמך לפני שתשנה אחרים.
בקשר לאנשי מקצוע - מה הסיבה שרופא שהגיע למסקנה רפואית שונה מקודמתה בקשר אילך יהסס מלמסור את חוות דעתו המקצועית האמיתית, ולדעתך יתן עדות שקר מקצועית? למה לו לעשות זאת?

לא הבנתי ממכתביך הקודמים שנפגשת עם אנשי מקצוע רבים.

ולגבי הכרוניות של הסכיזופרניה - כמו בכל מחלה אחרת יש דרגות ועוצמות. יתכן אף שאפיזודה אחת זו ההופעה של המחלה במשך החיים.

ובקשר אליך - אכן לא ניפנפת אבל אתה בכל מקרה מרגיש לי כאיש נעים ונחמד.

תראי, יכול להיות שאת צודקת ושאני צריך באמת לעבוד על התחושה שלי ולשקם אותה... מה שבטוח זה שכמו שאמרתי ורונן הבין מיד, אני בנקודת פתיחה לא טובה וקצת אובד עצות. דילמה של יציאה מהארון? למי לספר ועד כמה? אולי זה שאני לא מדבר על דברים כל כך גוררת רכילויות שמצמיחות לי קרניים?... לגבי המטפלים: אני לא יודע אם צריך לרדת לרמה של עדות שקר - יש תחום אפור רחב של חסך באינטגריטי ושל העדר אומץ לחלוק על קולגות ועל רופאים\מטפלים בכירים ממך.. גם אני הופתעתי כמוך לגלות ולשוחח לעומק לא עם מטפל אחד ולא שניים שמגמגמים באופן מביך כשמאמתים את דעתם האובייקטיבית מול חוות דעת קודמות, עד כדי כך שאני נאלץ לחקור אותם שתי וערב א-לה דרמה משפטית כדי לסחוט אמירה או תובנה ברורה כלשהי... (דבר שאני ממילא מאד לא אוהב לעשות ב"טיפול" - אלא שדוחקים אותי לקיר) ..ברגע שיש חוות דעת של בית חולים שחתומה עליה גם מנהלת מחלקה, לאף אחד אין אומץ לכתוב הפוך, על אחת כמה וכמה מטפלים שמכירים אותה אישית - וכמו שאת בטח מנחשת כולם מכירים את כולם, מקצועית ובדר"כ גם חברית, ומכל מקום גם יש פער בין מה שאומרים לי בעל פה לבין מה שנכתב ב"סיכומי פגישות" ב"חוות דעת" וב"מכתבים" (- והמרכאות בטח מבהירות לך איך אני חווה את הניירת הלהגנית - ). כאילו שמדובר כאן בתקדים משפטי מובהק שאסור לסתור, והגווארדיה לא מתעסקת בנפש האדם אלא באיזו אמת מדעית חד משמעית שהוכחה מכל הכיוונים וזיכתה את מנהלת המחלקה בנובל כפול. אז אני לא יודע מה לחשוב ואיפה מוצאים את הצדיק בסדום, כי במדגם הלא מייצג שלי הוא איננו. כרוניות של המחלה: את צודקת ואת רק מדגישה את גודל האבסורד - ששמים אותי תחת מטריה אחת עם ה"חולה" שמרייר במחלקה הסגורה ומדבר ג'יבריש עם רוחות רפאים... עם כל האמפתיה אליו ולעוול שמעוללת לו המערכת ונציגיה. רונן - אתה מחזיר אותי לתחילת ההודעה הזו , אני באמת נוטה ומנסה להאמין למה שאתה כותב... רק שמדי פעם המציאות טופחת על פני , אני לא חי בוואקום... אבל נראה שאין דרך אחרת חוץ מלחשוב ככה, כמו שאתה מציע מניסיונך. אז תודה לך ותודה לדניאלה!

כל מה שאתה אומר נכון אחד לאחד גם במקרה הספציפי שלי,לא יאומן כמה קלות ראש וטעויות הרות גורל הם עושים פשוט עוול לכל החיים עצוב..

אני כ"כ מבינה אותך!סטיגמה זה דבר קשה לצאת ממנו...אני בחברה דתית-לייטית ויצא לי שם של פרחה קלה להשגה..אני כגרע בתהליכי שינוי אבל תמיד יזכרו אותי כזאת וזה מעצבן וכואב