כאב

ההיסטוריה שלי כל כך ארוכה ומורכבת, אין לי כוחות לכתוב אותה, ואני מניחה שלאף אחד לא יהיה כוח לקרוא אותה. רק אגיד שאני בת 24, ושנים אני עם הפרעות אכילה (ממש לא אנורקסיה, לצערי הרב. אלא משהו בין אכילה כפייתית לבולימיה, תקופות של זלילות, תקופות של המון הקאות, תקופות של נסיונות צום, וכל חיי אני במשקל יתר גדול - לפעמים חולני) ודיכאון. בגיל 16 אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית. הייתי חותכת את עצמי וכולי וכולי. עברתי הרבה טיפולים שונים. אני כבר שנתיים מטופלת אצל אותה פסיכולוגית ולאחרונה אחרי הפסקה די גדולה חזרתי למעקב פסיכיאטרי ולטיפול תרופתי כי הדיכאון החמיר. אחרי שנתיים של טיפול אצל אותה מטפלת, שאני אוהבת ומעריכה, המסקנה היא שאני לא מסוגלת לתת לאנשים לעזור לי, שאני רוצה עזרה אבל הודפת אנשים פעם אחר פעם. לפעמים הפגישות בטיפול בנויות כמעט רק משתיקות, וזה כל כך מתסכל, שאני רוצה לדבר ולא מסוגלת. עוזר לי שהיא שם, אני צריכה אותה, אני מפחדת מאוד לאבד אותה (ובעוד 3 חודשים היא אמורה לצאת לחופשת לידה, מה שהביא אותי למקומות מזעזעים בתקופה האחרונה) ויחד עם זאת כל כך הרבה פעמים, בעיקר אחרי שאני יוצאת מפגישה אצלה, ומרגישה שבא לי פשוט למות ושאני לא מסוגלת לשאת את זה יותר - אולי אני לא ניתנת לטיפול. אני כל כך דפוקה, אני באמת דפוקה, אני לא רואה דרך יציאה מזה, מהפחד האיום, מהבדידות, מהשנאה העצמית האינסופית הזו, מהכאב שתופס כל חלקה בי, מהחולי. בימים האחרונים הגעתי למקומות נורא אפלים, מחשבות על מוות, כאלה שלא היו לי כבר תקופה, והתנהגות הרסנית שאני מכירה מפעם. וזה מפחיד. אבל גם קצת משחרר. יש משהו מנחם בידיעה שאני יכולה לזרוק את הכל לעזאזל ופשוט לוותר על עצמי וזהו. למצוא פתח החוצה מהסבל הזה שכרוך בלהיות אני. בבדידות יש משהו איום ונורא. מכאיב עד העצמות. והידיעה שאני היא זו שמבודדת את עצמי (אפילו אם לא במתכוון ) היא עוד יותר איומה. יש בתוכי נהרות שלמים של בכי. אבל שום דבר לא יוצא. הכל חסום. מכאיב. נדמה שאם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק. גם כך אני מרגישה מתפוררת, מה יקרה אם הכל יתפרץ? אהיה רסיסים רסיסים בודאי. כתבתי המון, אני מצטערת.