למי שירצה לענות..

תראו..אני באה ממקום שאני מאוד מכירה את עצמי ומודעת לעצמי, נפשית ופיזית. אני חיילת, מטופלת פסיכולוגית ע"י פסיכולוג בבסיס.מאוד מסתדרת איתו. טופלתי גם קצת לפני הגיוס(לפניי שנה). הייתי בולימית. אני שונאת את המילה הזאת ובכלל אני מתעבת את ההפרעות אכילה האלה. מה לעשות שאני חלק מזה. אפילו עכשיו כשאני קוראת את זה אני בקושי יודעת איך לנסח את הבעייה. כי ההפרעות אכילה התחילו לפניי שנתיים. הפסקתי להקיא לגמריי לגמריי, לפני כמה חודשים. מאוד גאה בעצמי. כלפיי חוץ, למשפחה וחברים, אני נראית בריאה לגמריי. אין טיפת סימן לבעיות עם אוכל, לדיכאון. לפחות עד לפניי שבוע. אם אתם שואלים אותי, גם לי אני נראית בסדר רוב הזמן. עד שזה מגיע. יש לי התקפיי דיכאון, אחת לשבוע, אחת לחודש..אחת ליום..תלוי באיזה תקופה אני. אני יכולה פתאום בבת אחת, מאיזושהי סיבה- אם זה כי אכלתי עוגה, אם זה כי לא אכלתי עוגה למרות שהייתה מולי אחת, יכול להיות בגלל ששמעתי אנשים סביבי מדברים על דיאטה, או שאמא שלי הכינה משהו עם יותר מדיי שמן ואני מתחילה להכנס לתסביך שהיא לא מבינה אותי ולא שמה עליי. כשזה קורה, אני יכולה להסתגר בחדר שלי, במקרה שאני בבית, ופשוט לבכות בהסטרייה, בלי שליטה על מתיי זה ייפסק. לא משנה מה אני עושה, אני לפעמים אפילו קמה ומתחילה להסתובב בחדר, שמה מוזיקה של מסיבות, רואה טלוויזיה. אין. אני בוכה ובוכה והמחשבות לא מפסיקות ואני פשוט נכנסת לייאוש וייסורים שעברו כבר שנתיים מאז שזה התחיל, וגם כשבפועל אני שונאת את זה, ואני לא מקיאה, ולא מרעיבה את עצמי ואפילו מדיאטות אני נמנעת ואפילו נגמלתי מלהוכיח לאנשים מה אני ומה אני שווה, עדיין זה תמיד שם וזה לא עוזב אותי. הראש שלי עדיין חולה. לפעמים אני מתחילה להכנס להתקפיי חרדה ופחד שאולי זה ידרדר ויוציאו אותי מהצבא, שזה הדבר האחרון שאני רוצה שייקרה. כי ברגע שאני מפסיקה להלחם, ברגע שנגמר לי הכוח, אני מסוגלת לא להכניס פירור לפה במשך שבוע ימים. הפחד מהבעייה בפועל הוא עצום. וכרגע אני כבר כמה ימים בדיכאון של ממש. אני בקושי מחייכת, וגם אם כן זה מזוייף. ואנשים סביבי לא מבינים עד כמה זה בעייתי. כי ההתקף הזה קרה לי גם שלשום כשיצאתי עם חברים לפאב. ואיכשהו הנושא של הפרעות אכילה עלה וחברות שלי דיברו על זה עד שפשוט התפוצצתי. וכל הדרך הביתה לא הפסקתי לבכות ומתתי מבושה כי היה איתנו מישהו שרק הכירו לי באותו ערב..ולא יכולתי להפסיק.
הבעייה פה, זה שזה הולך ובא. וכל פעם שזה הולך (בזכותי כמובן) אני שוב פותחת לעצמי את הדרכים להינות ולהפתח ולצאת מהבית ולהיות אופטימית. ועכשיו כשזה חזר, אחרי תקופה של חודשיים שבאמת למדתי איך למצוא את שמחת החיים, אני פשוט מיואשת. זה מעגל שחוזר על עצמו וחוזר על עצמו ואני לא רואה יציאה. ופה מגיע הייאוש. אז כבר שבוע אני ככה.. נגמר הכוח להילחם.. והנה גם התיאבון בורח, או שזה בראש או שזה בגוף..ואני הולכת ומרזה. ואין לי כוח כבר להציל את זה. הכל נראה חסר טעם.