מדוכדכת

מצטערת מראש אם יהיה קצת מבולבל, אני מנסה לעשות לי סדר בראש תוך כדי כתיבה.
אני אנסה להתחיל מבראשית-
בנזוגי ואבי ילדי סובל בשנתיים האחרונות מירידה בתפקוד המיני. מעבר לבעיה עצמה שאותה ניסינו לשפר ע"י התיעצות עם רופאים שונים (פרטיים, כי הוא מאד נבוך להחשף בפני רופא המשפחה), התחושה הנפשית שלו קשה מאד.
הוא מרגיש מושפל, מעצם זה שבעיה עם קונוטוציה של גיל מבוגר הגיעה אליו בגיל צעיר יחסית (שנות הארבעים לחייו), מרגיש חסר ערך, "לא גבר" , לא ראוי להיות בנזוג ועוד
הוא מסרב בכל תוקף לקבל עזרה נפשית.
הרופאים שהגענו אליהם לא ממש עזרו כי אחד שהוא דווקא פסיכיאטר/סקסולוג התמקד בפתרון תרופתי ספציפי בלי להתייחס להיבטים הרגשיים, והשני טען שכל הבדיקות שלו תקינות לגמרי ושהכל מהראש...
אני מנסה כל הזמן להסתכל על חצי הכוס המלאה- על הזוגיות שלנו שהיא טובה ופתוחה, ועל היכולת שלנו לדבר כמעט על הכל, ועל הסקס הטוב שיש לנו למרות הכל, עם כל העליות והירידות.
הוא רואה את הדברים אחרת ממני.
הוא כנראה נהנה מהסקס פחות מבעבר, והוא רוצה להחזיר את המצב לקדמותו.
בזמן האחרון, למרות שיש שיפור מסוים מההיבט הפיזי, יש נסיגה משמעותית מההיבט הנפשי. הוא מדבר על עצמו כעל מת-חי ושאין טעם לחייו.
כרגע הוא טוען שהוא מאד רגוע כי הגיע להחלטה סופית ושלא משנה לכמה רופאים עוד נגיע ואילו בדיקות נעשה, זה חסר משמעות, כי הוא את ההחלטה שלו כבר עשה.
אותי כמובן שהדיבורים האלו מאד מלחיצים. היה בעבר סגנון דיבור כזה אבל בעיקר כדי לקבל תשומת לב. היום, למרות המעורבות הגדולה שלי בנסיון למצוא פתרון, ולמרות שאני עושה ככל יכולתי כדי לשנות את ההרגשה שלו ולהציג בפניו את חצי הכוס המלאה, ולכעוס על הרצון שלו לברוח- הוא עיקש בדעתו.
אני יודעת שאדם שמדבר על כך בד"כ זו צעקה לעזרה, אבל אני לא בטוחה בכך לגבי הפעם הזו.
יש לי תחושה ממש רעה.
אני מנסה לשכנע אותו לקבל עזרה נפשית אך הוא מסרב. הוא נורא חושש מהסטיגמה החברתית (כן, אפילו בשנת 2009....) אם ידעו בחברה הקטנה והסגורה שאנו חיים בה על כך.
מקווה שהבהרתי את התמונה כי אני עדיין נורא מבולבלת ועצובה
אני אובדת עצות ולא יודעת מה אני יכולה לעשות כעת.
יש לכם עצה???