על הקצה

שלום. יותר מהרצון שמישהו ישמע אותי אני רוצה שמישהו יציל אותי.
30 שנה זה כבר המון, אולי יותר מידי בשבילי לפחות ובהסתכלות אובייקטיבית זאת רק ההתחלה לבן אדם ממוצע. אני יודעת מי אני. אני אשה. אני בת 30. אני רווקה. יש לי משפחה. יש לי חברה אחת טובה, הכי טובה. אני לא טיפשה. אני רגישה. היום אני אוהבת מה שאני רואה במראה. יש לי חלומות ושאיפות מעצמי מהחיים. יש לי כוחות נפשיים מאוד גדולים.
הגעתי לקצה שאני כבר מוכנה להרפות וליפול. רק ליפול ולהסיר מעלי את הכל.
לא להרגיש יותר כאב. עצב. אכזבה. שנאה. קנאה. פחד. להפסיק להלחם עם עצמי.
כשהייתי בת 16.5 ניסיתי להתאבד. זאת היתה תערובת של כל כך הרבה דברים שהובילו אותי לזה, הבדידות, המשפחה... רציתי שיראו אותי, שישמעו אותי. ועם כל הבלאגן שזה סחף, כמו ים סוער זה נרגע נעלם וטוטא מתחת לשטיח עם השנים.
בחרתי ליחיות כמו שאני רוצה.
היו לי עליות וירידות כמו כולם. וכלפי חוץ נורא קל לשדר לסביבה שאני בסדר. הנה אני מחייכת, לומדת, משקיעה, נמרצת, מכירה אנשים, עובדת, שוכרת דירה, יוצאת...
אבל הכל שקר. מבפנים אני רוצה למות. מייחלת לזה כל יום. כל פעם שאני בונה את עצמי מחדש ומחזירה לעצמי את החיוך, צועדת צעד אחד קדימה, הנה מצאתי עבודה, הנה יש לי דירה מדהימה, הנה יש לי חברים, הנה הכרתי מישהו, הנה המשפחה שלי נורמאלית..
אחד אחרי השני הכל מתפרק, אני מרגישה כמו מסננת שמנסה לשתות מן המים אבל הם לא מצליחים להאגר ונוזלים לי מבין האצבעות.
אז אני קמה לעוד בוקר. העיניים שלי בבוקר נפתחות עם דמעות, הבטן לוחצת, מתפתלת.
אז למה להאבק במה שאי אפשר? אולי אני צריכה להרפות.
היו לי כל כך הרבה הזדמנויות להפסיק את הייסורים האלה, להתמודד עם מי שאני, אם חוסר ההבנה והקבלה של הסביבה שלי למי שאני, חוסר הביטחון, חוסר אהבה עצמית,
כשאומרים לך שאפשר לעבוד על זה ולבנות את הביטחון זה רחוק ממני. אבל עצרתי בידיעה שהמשפחה שלי תסבול. אבל עכשיו אני יודעת כמה שאין להם אפילו מושג כמה רע לי, אמא שלי ישנה עכשיו ואין לה מושג שהבת שלה, התינוקת שלה לא רוצה יותר לחיות.
אני כל כך בתחתית ואני מודעת לעצמי, ואני יודעת שרציתי ואני עדין רוצה כל כך הרבה.
רוצה לחיות, רוצה עבודה טובה, רוצה בית, משפחה, חברים, זוגיות...
אבל הכל תמיד מלווה במאבקים ואנרגיות .
אז נשבר לי להאבק, עוד לא קם גוף פסיכולוגי שמטפל בהתנדבות, אני לא רואה את עצמי מגיעה לגיל 31 . אני לא רואה עתיד. לא את שלי.
תודה על המקום הוירטואלי שנתן לי לחשוף. אותי.