איך יוצאים ממעגל הבדידות?

אני בת 40, רווקה, מובטלת כבר ארבעה חודשים.

מצטערת מראש על שיצא ארוך ומודה על הסבלנות.
בפסח טיילנו אני ושלושת אחיותיי הצעירות ממני, יחד עם משפחותיהן בשלב כלשהו הצטלמה אחת מהן יחד עם בעלה וילדיה- תמונה משפחתית, ואז עלתה ההצעה לצלם תמונה משפחתית גם את שתי אחיותיי האחרות.
עמדתי בצד, והרגשתי כל כך מושפלת, כל-כך לבד.
אם עד אז חשבתי שיש לי איזשהו מקום במשפחות שבנו לעצמן, באותו מעמד הבנתי כמה אני לבד. ציפיתי שלפחות אחת מהן תקרא לי להצטרף לתמונה, אבל התאכזבתי לגלות שלא. נעלבתי גם מחוסר הרגישות אלי באותו מעמד.

בעבר, כשפגשו בבני זוגן, כל אחת לחוד, הוריי תמיד מצאו פגמים בחתנים המיועדים, ואני הייתי זו שסינגרתי עליהם, וניסיתי לפשר, גם אם זה עלה לי במלחמות וחוסר אהדה זמני מהוריי. כשהייתי חלק מזוג תמיד דאגתי לקטנה שהייתה בודדה והרבה פעמים במצבי משבר, ותמיד עודדתי והוצאתי אותה לבלות. גם עכשיו כשצריך אני מתגייסת לעזור להן. ואני בקשר מעולה עם האחיינים והאחייניות שלי.ועם רובם זה הדדי. בקיצור, אני מרגישה שתמיד הייתי שם עבורן.

לפני כארבע שנים לאחר שהות ממושכת שלי בחו"ל, הטיחה בפניי אחת מהן שכל הקשר שלהן עימי - שיחות טלפון, טיולים משותפים בארץ, נכפה עליהן על ידי הוריי, ובעצם לא מרצון הם מבלים איתי. לאחר זמן קצר סיפרה אחת מהן, ברגע של חולשה, שבזמן לימודיי באוניברסיטה, אימי זרקה מכתבים שמוענו אלי במשך כשנה מגבר שאהבתי, תושב חו"ל שפגשתי שם, מכתבים שמעולם לא הגיעו אליי. אחיותיי לא עשו דבר כדי לעצור בעדה, או כדי להביא את הדבר לידיעתי.
בעקבות שני אירועים אלו איבדתי לחלוטין את האמון שהיה לי במשפחתי, נכנסתי למשבר נפשי, שארך כשנתיים ובמהלכו גם ניתקתי קשרים עם שני חברים שהיו איתי עוד מימי התיכון, נשואים ובעלי משפחות, מתוך מחשבה שאין בי להועיל, והחברה שלי לא מוסיפה לאף אחד.

יש לי את כל התנאים להצליח, ואני עדיין לא מצליחה להתרומם. אני נאה ונראית צעירה כמו לפני עשר שנים, אני מוכשרת במה שאני עושה, קוראת המון וכותבת, ומתקשרת נהדר עם אנשים שאני פוגשת באקראי, או בעבודה (שהייתה). ניסיתי את אתרי ההיכרויות באינטרנט בשנות השלושים המוקדמות שלי, ואחרי מאות דייטים הרמתי ידיים. גם יצאתי לטיולי רווקים-רווקות. כמעט ולא יצאתי לדייטים בשנים האחרונות.

אני מרגישה את הרחמים מסביב, וזה לא עוזר, זה משפיל. את המבטים במקומות עבודה, בקופת חולים, השכנים, החברות וקרובי המשפחה של אחיותיי, כששומעים שאני רווקה בת ארבעים., כאילו זה הדבר היחידי שמגדיר אותי כאדם.

אני מרגישה שזו ההזדמנות האחרונה שלי למשפחה - השנה-שנתיים הקרובות וכבר התחלתי בטיפולים על מנת להרות מתרומת זרע. אך עדיין חסרה לי אהבה, קבלה. תמיכה. חברה. הבדידות, המחסור בחום אנושי גורם לי לנבול, להסגר.

תודה על ההקשבה.