סיוטים וקריאה לעזרה של בעלי בשנתו

גלי שלום,

אני חוזרת זה עתה מהרצאה על הסרט "ואלס עם באשיר", בהשתתפות הבמאי, ארי פולמן. הבמאי, כמו גם רבים מהקהל, סיפרו על טראומת מלחמת לבנון השנייה, שלעיתים מופיעה שנים רבות אחרי הארועים, אפילו 20 שנה.

מה שהיכה בי הוא הפער בין החוויות הנוראות שעברו החיילים (הילדים) בני ה-19, לבין האדישות של החברה הישראלית, שחגגה את שנות השמונים העליזות קילומטרים ספורים מן התופת.

אני מצדיעה ומחזקת את בעלך והחיילים של אז ועכשיו. מי יתן ולא יהיו יותר מלחמות וסיוטים בלילות.

בעבודתי כפסיכולוגית ב"עמך", אני מטפלת בניצולי שואה ופליטי מלחמה, שאצלהם תסמיני הטראומה הופיעו לראשונה 40 ו-50 שנה אחרי הארועים.

אחד המאפיינים של טראומה היא תחושת הבדידות האיומה. אין מי שיחלוק, אין מי שיציל. משהו מטעם הבדידות ניתן לחוש בסיוטיו של בעלך.

אחד המרכיבים המרכזיים בטיפול בטראומה הוא חוויית היחד, התמיכה, השיתוף וההכלה.

משום כך, אפשר ורצוי שתספרי לבעלך בעדינות ובהדרגה את מה שאת רואה, ואת מה שאת חושבת. ההשתתפות שלך תהייה משמעותית ומועילה בשבילו, במיוחד אם תתבצע בעדינות ורגישות, תוך התעניינות בזכרונותיו וברגשותיו.

חשוב גם להעביר את המסר שטיפול בטראומה אינו "חפירה" או חיטוט בפצע חלילה, אלא להיפך, איסוף ועטיפה מרפאים, המתבצעים על פי סגנונו וצרכיו של האדם. ישנם טיפולים בטראומה שהם לאו דוקא מילוליים (כמו שיטת EMDR). בכל מקרה, כדאי לאבחן בעזרת כלים מקצועיים האם אמנם קיימים תסמינים פוסט-טראומטיים ומה הטיפול המומלץ.

מאידך, הזנחה של סימפטומים פוסט-טראומטיים עלולה להחמיר את התסמונת, במיוחד לעת זקנה, עת ההגנות הנפשיות מתרופפות.

אפשר להתייעץ בכל המסגרות הטיפוליות הרגילות, וגם ביחידה לחיילי מילואים של צה"ל.

בהצלחה!