התמודדות עם ביקורת

היי ובוקר טוב,(למרות שרמי וריטה נפרדו....)!!,
ממש לפני כמה דקות שוחחנו גרושתי ואנוכי,למרות שאני יודע בתוכי שלא הייתי צריך "להיסחף" כי התכוונתי לשאול אותה רק איך היה הבוקר לבני שאתמול התחיל כיתה א' ובהמשך נסחפתי לדבר גם על הבן הגדול יותר (בכיתה י"א) ובכלל קצת הרחבנו בשיחה,ואיני בטוח שהייתי צריך לעשות זאת......אני מרגיש כאילו בכל פעם שאנו משוחחים(וגם בגלל שאני מרגיש נחות לעומתה,הרי היא "זרקה" אותי...האגו הפגוע,אתם יודעים... ואולי יותר בגלל שאיני יכול לשכוח לה איך תמכה בי כשהייתי עם הלוקמיה והדיכאון ורק אני יודע שבעקבות ההתנהגות שלי לא נותרה לה ברירה אלא היפרד ממני.
וכן,הייתי רוצה גם לומר לה זאת והשאלה אם כן ומתי ואיפה? ואולי מכתב? ראשית,שתסלח לי ושתבין שבאותה תקופה לא יכולתי כנראה לפעול בצורה שונה.
היא בכלל בדיעה והיא אמרה לי זאת הצורה מפורשת שגם "שיחקתי" - אז אני מרגיש צורך להצטדק,הרי מה יעזור לי מה שהיא תחשוב עלי?? ואולי בעצם כן....והיא שמכירה אותי על בוריי יודעת איך ללחוץ על הנקודות הרגישות או ששוב זו רק תחושתי הסבייקטיבית שהיא פועלת מתוך כוונה כזו).
אגב,ידידות שלי ש(גם) מדברות איתי,אומרות לי שהן מתרשמות שהיא(גרושתי)בהחלט מתנהגת בצורה הגיונית והגונה וכן.......בטוח שגם היא כואבת את המצב.
להלן תמצית הסיפור(עד כמה שאוכל):
בשנה שחלפה הבן התיכוניסט לא ממש השקיע בלימודים(אגב,איני יודע או שאיני מכיר ילדים או בני נוער שכן משקיעים בלימודים).
והוא אף נדרש בקורסים בחופשת הקיץ של כחמישה שבועות,שזה די "דפק" לו את החופשה.לצערי,הקורסים לא ממש סייעו לו והוא לא ניגש לכל הבחינות בגרות.
יש לציין שאם הוא רוצה ומראה רצינות,הוא בהחלט מסוגל להניב תוצאות סבירות ויותר!!
והשנה,הוא שובץ עם עוד רבים מחבריו, לכיתה שתלמד כארבעים שעות בשבוע מתוך מטרה אחת ויחידה לגשת לבחינות הבגרות (הרגילות).
ואתמול הוא ממש קיטר ואני קודם לכל הקשבתי לו ובהחלט מצד אחד הזדהיתי איתו ומצד שני אמרתי לו שאין מה לעשות.והוא גם מכיר את הנקודות הרגישות שלי ....
ואין מה לעשות,כשם שמה שגרושתי חושבת על הילדים מגיע אלי ולידיעתי ,גם מה שאני משוחח איתם ו/או עושה איתם מגיע אליה.
ואז היא שולפת,כך אני חש לפחות את מילותיה הלא קלות בכלל,למשל:
בהחלט שגם אני מקשיבה לו (ולהם)ובטח יותר ממך...(אגב,היא ואני לא יודע עד כמה זה משמעותי לעניינו ובכלל...היא מזל אריה,אניתאומים ואופק עקרב) ,אבל אתה ילדותי והינך נעדר סמכות הורית מספקת.היא אומרת שאני בהחלט נוכח בחייהם ,אולם היא לפחות סבורה שאנו (לפחות במה שאנו "משדרים" להם) צריכים להראות בגרות וסמכותיות.ואיני חולק על כך.אבל אנימרגיש נזוף.
אני מודה שיש לי באמת בעייה עם זה.אגב,בעבר כשהייתי בתפקיד ניהולי בעבודה,הרגשתי צורך "להתנצל" בכל פעם שהייתי צריך לבקש משהו מאחת מאנשי הצוות אותו ניהלתי.....מין תחושה שלי:"מי אני בכלל"?מה פתאום שתקשיבו לי"?
ואז,כשגרושתי מבקרת אותי זה פשוט מכ