פריקה

אני בן 21, סיימתי לא מזמן שירות לאומי שעזר לי לא מעט בחיים.
לא שרתתי בצבא כיוון שלא הסתדרתי שם, והמסגרת הזאת לא התאימה לי.

השתנתי פלאות בשנה וחצי האחרונות,
אם ליראות אותי לפני ואחרי, זה שינוי עצום לדעתי, ולטובה כמובן.

כרגע אני מתחיל לחפש עבודה, וכבר יש לי זימונות לכמה עבודות דיי טובות.

מה שמטריד אותי, וקשה לי עם זה.
זה קודם כל אני לא נמצא במערכת יחסים, וגם לא ממש הייתי.
יצאתי לפני כחצי שנה עם משהי יצאנו/היינו בייחד כחודשים, אז זה לא הסתדר. גם התנהגה מגעיל, וגם נזכרה אחרכך שאני חשוב לה, ואחרי זה לכלכה אלי מאחורי הגב, ואחרי זה שוב רצתה לחדש קשר.

יש לציין שעד כלפני שנה וחצי, היית לי בעיה בפאן החברתי, יצירת קשרים חברתים, ובעיקר "פחד" מבנות. - במילים פשוטות חרדה חברתית.
אך עם עבודה קשה עם עצמי זה עבר לי
אני ניראה טוב, מתלבש יפה, מריח טוב, עם אופי מצויין אז הבנתי שהדימוי העצמי ההוך שהיה לי ממש בצדק, וכדאי מאד לשנות את זה, כי להתקע בחיים לא יתרום לי.

אין לי תלונות מבחינה חברתית, אני יוצא, מבלה.
יש לי חבר טוב כבר המון שנים שאני יכול לסמוך אליו, וכך ההפך.

זה שאין לי חברה מעיק אלי בצורה כולכך קיצונית שפשוט יש ימים שאני חושב על זה, ויום שלם פשוט נדפק לי, המצב רוח שלי יורד לטימיון.

יש לי מין פחד כזה שאני יוצא עם בחורה להגיע למצב אינטימי(להתנשק) כיוון שאני לא יודע להתנשק, ואני מרגיש פאקינג אבוד.
אני פשוט אבוד, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי בנוגע לזה.

אני לא ממש מסתדר עם אמא שלי, וזה ככה כבר הרבה שנים.
אם אבא שלי ככה ככה, בשנה האחרונה אני יותר מסתדר איתו, ויותר קל לי להגיע איתו לדיבור משותף, אך עדיין.
הוא בנאדם עם אופי קשה, ואישיות קצת קשה, בעיקר בגלל אמא שלי.

לאחרונה התחלתי לשקול לעבור דירה, למרות שיש לי חדר אני מרגיש כאילו אני לי פרטיות בבית.
אך מחירי הדירות בשמים, ואני עדיין לא זכיתי בלוטו

יש לי עכשיו עבודה מרובה: אני רוצה לשפר בגרויות, לעשות פסיכומטרי,ורישיון, לחסוך כסף, ואחרכך להתחיל ללמוד.

אני פשוט לפעמים קורס מבחינה נפשית, ואחרכך לוקח לי דיי הרבה זמן לשקם את עצמי, ולהבין שהכל בסדר, ולא קרה שום דבר.
אני קורס, כי קשה לי עם המצב שאין לי חברה= משהי שאני אוהב, יוכל לתת מעצמי, להשקיע, להקשיב,לחבק.
חסר לי לפעמים אוזן קשבת , חיבוק אוהב, להרגיש נאהב.



סיימתי תודה על האוזן הקשבת