בא לי לשמוע מה אתם חושבים..

הי נעמה,

מה שאת מתארת הוא בכלל לא "צרות של עשירים", אלא חסר וכאב אמיתיים, שאפשר מאד להזדהות איתם, והרבה בחורות בגילך עסוקות בהם.

העניין של מציאת בן זוג לחיים הוא מאד מסובך ומסתורי. כשחושבים על הנתון המצער, שלמעלה משליש מן הזוגות הנשואים מתגרשים, מסתבר שגם אלו שהגיעו לחופה לא תמיד הפעילו את השיקולים הנכונים, או לא השכילו לנהל נכון את הזוגיות.

לכל אחד יש קצב אחר, ומסלול שונה להכיר בן זוג ולהינשא. יש יותר פשרנים ומסתגלים, ויש שיותר מקפידים על תחושת הדיוק בהתאמה. יש כאלו שנמשכים אל המוכר והנוח ואילו אחרים נמשכים אל הקשה, הבלתי מושג, המכאיב. יש כאלו שמחשיבים סממנים חיצוניים, כמו מראה, כסף ועיסוק, ואילו אחרים יותר מתבססים על חיבור נפשי. יש כאלו שמחפשים אהבה ללא גבולות, ואילו אחרים ריאליסטיים יותר בסגנונם. יש כאלו שיוצאים המון ונותנים צ'אנס, יש כאלו שבשבילם זו משימה של אחת לכמה חודשים. יש כאלו שמוכנים לצאת לפגישות עוורות משידוכים או מהאינטרנט, ואילו אחרים מוכנים להכיר רק ב"מצבים טבעיים".

יש רווח ומחיר לכל סגנון, נסי לבדוק את עצמך, ולראות עד כמה את גמישה ופתוחה מבחינת דרך ההיכרות, השיקולים שמנחים אותך, והדרכים שבהן את מנהלת את הקשר. במיוחד חשוב לעשות חשבון נפש, מה קורה לך בתוך קשרים עם בחורים שבהם את מעוניינת, שמרחיק אותם ממך. אולי את נמשכת מלכתחילה לבנים קשים להשגה או לא מעוניינים? אולי את נהיית תלותית, פגיעה או תובענית מדי? אולי את לא מסתדרת טוב עם חילוקי דעות או פערי ציפיות? אולי את לא בשלה לאינטימיות, למחוייבות ולויתורים שיש בקשר?

ניסית פעם לשאול את בן-הזוג או את האקס מה מפריע לו? ניסית לקבל פידבק על העניין מחברות טובות?

תמיד שווה לבדוק את הדברים מקרוב, ולשפר את המצריך שיפור, באמצעות טיפול נפשי.

כמובן, שלגיטימי לגמרי לחיות לבד, לאורך כל החיים, או לתקופה מסויימת. הרבה פעמים ה"לבד" מחזק ובונה יסוד טוב יותר לזוגיות. מדברייך נשמע, שאת לא באמת רוצה להיות לבד, אלא שהרצון נובע מתסכול ויאוש, וזה חבל.. עדיף לטפל בדברים ולהשיג את מבוקשך.

בהצלחה!