כעס תסכול ובעיקר עלבון

אמא לבן 32 וחצי, נשוי כ-5 וחצי שנים ללא ילדים. במשך כשלוש שנים מאז שהתחתנו מנעו הריון וזה לא הפריע לנו. כ"כ לא הערתי על כך שאפילו הוא מצידו חשב שאני לא נלהבת להיות סבתא כדבריו. לאחר 3 שנים שבהם לא קרה כלום, חשבתי שהגיע העת להתעניין ולברר "מה קורה" ואפילו "הרהבתי עוז לשאול אותה מה קורה. קיבלתי תגובה צוננת ואפילו תוקפנית "שאין מה להתערב בחייהם, וכל התערבות כזו רק מזיקה ומלחיצה, ואף אם יש בעייה זו לא בעייתי אלא בעייתם והם יפתרו אותה. הבנתי מהתגובה וגם מבני שאין לי מה לשאול אותה. וכמובן שמאותו רגע הפניתי את השאלות בעניין רב לבני. היום כאמור אנחנו נמצאים כ-5 וחצי שנים, בכל הסביבה הקרובה והרחוקה, החברית שלהם והמשפחתית אנשים מתחתנים ונולדים להם ילדים ורק אצלנו לא קורה כלום!! בניגוד לדעתה אני כן חושבת שיש לי מה להגיד בעניין, ובכלל איך אפשר להתווכח עם רגש וצער של אמא? אני לא יכולה ללחוץ על כפתור ולהגיד לעצמי סטופ! אין לך דריסת רגל בנושא הזה, הלא כשהם צריכים כל עזרה, לרבות כלכלית הם לא מהססים לבוא ולבקש. האם הורה שטוב בלעזור כלכלית ותומך בהכל, אין לו זכות לשאול ולתהות לפשר המצב! הבן שלי כל הזמן רוצה לרצות אותנו ולהקל על צערנ ו במיוחד כשהוא רואה שזה משפיע על האבא מבחינה בריאותית , וכל מה שיש לו להגיד זה שהכל בסדר, אתם תראו שהכל יסתדר... ואתם סתם דואגים... וכו' אציין שאצל החברים שלנו וגם במשפחה, ילדיהם התחתנו הרבה יותר מאוחר והם כל הזמן שואלים מה קורה אצלנו.... אין לנו תשובה, הכעס והתסכול גדולים ובעיקר תחושת העלבון שלא משתפים אותנו.... נא תגובתם !!