טיפול

טיפול.
בא לי לבכות את נשמתי,
אבל לא בוכה.
לא יכולה.
נדמה בשבועות האחרונים שיש בי ים של בכי,
הוא מסרב לצאת.
טיפול.
מדברת.
על דברים כמוסים.
על אכילה מטורפת.
על הקאות מתישות.
על תחושת עצב איומה שמלווה את המחשבה שלא יהיה לי האוכל יותר.
חמים בחדר.
היא שומעת.
מחבקת במילים.
אני מרגישה בטוחה.
מרגישה מובנת.
עדיין לא מסוגלת לבכות.
היא נותנת לגיטימציה לתחושות הקשות,
היא אומרת שוב שהיא רואה שמשהו קורה.
יש בי נכונות גדולה לגעת בדברים הארורים האלה של האוכל,
ככה היא אומרת.
אני אומרת שאני מרגישה חנוקה. שאני בקושי סוחבת את עצמי.
שאני תקועה. לא, לא תקועה, שאני הולכת ברוורס.
אני אומרת שאני מבולבלת. אני מפחדת מאוד.
אני כועסת עליי כל כך שיש בי חלקים שלא רוצים לוותר עליו, על האוכל. אבל אני גם מבועתת מהמחשבה שהוא לא יהיה לי יותר.
האם יש משהו שיוכל אי פעם להחליף אותו?
היא אומרת שנשמע לה שהעצב הגדול מובן,
שאני מתחילה להיפרד מהאוכל, גם אם רק במחשבות.
אני עונה שאני לא רואה איך אי פעם אצליח לעשות את זה.
אני כל כך מבולבלת.
היא אומרת שמרגיש לה שההחמרה הזו באכילה שלי עכשיו
היא חלק מלהיפרד. היא עוד אומרת שכשיודעים שצריך להיפרד,
נמצאים כל הזמן בסביבת מי שנפרדים ממנו.
היא מזכירה לי את סבתא שנפטרה לפני שנה וחצי,
ואיך בחודשיים שלפני המוות שלה לא היה יום אחד שלא ביקרתי אותה בבית החולים.
שהייתי שם איתה כל הזמן, כי ידעתי שנפרדים.
עכשיו אני די משוכנעת שאני עומדת לפרוץ בבכי, אני נורא עצובה.
אבל כלום לא יוצא.
אני מקווה שהיא צודקת, שאני באמת מסתערת על האוכל בלי רחמים רק עוד פעם אחרונה
(או כמה פעמים אחרונות) ושאחר כך יבוא משהו טוב יותר.
היא שואלת אם עולות מחשבות אובדניות או מחשבות לפגיעה עצמית,
אני עונה לה בחיוך (כי נורא מביך לי) שכן, אבל שלא אממש אותן.
היא מנסה לבדוק יותר ברצינות מה המצב שלי,
היא אומרת שהיא רואה שיש משבר, שקשה,
אבל שזה שונה מהפעמים האחרות. (שונה לחיוב כך אני מבינה, עד כמה שמשבר יכול להיות חיובי....).
היא אומרת שהיא דואגת כי בשבוע הבא לא תהיה,
והיא רוצה לדעת שאני אהיה מסוגלת לשאת את זה ולא לפגוע בעצמי.
אני אומרת לה שלא יקרה כלום.
ככה, כדי שתהיה רגועה.
לעצמי אני חושבת שבסך הכל אני סוחבת, למרות הקושי העצום הזה,
אבל אני לא בטוחה מה יקרה אם יהיה קשה מידי בשבועיים האלה.
לא אומרת לה כלום.