בלבול ועצב המשך שלוש

המשיך להשתפר היום אני בצבא יש לי שני חברים חבר אחד זה מי שישב לידי אני יוצא לפחות פעם בשבוע עם חברים לבלות אני עדיין לא יוצא מהבית כמעט בכלל אבל אני יוצא מהחדר כמה שעות ביום ומדבר עם מי שבבית וקצת הייתי יוצר למשפחה של אימא שלי סבא סבתא וכו' אני יותר ידידותי ופתוח אבל עדיין קצת ילדותי הרגל הצקה שלי פחת אבל עדיין קיים אני מתקשר יותר טוב עם כולם ויכול לנהל שיחה עם אנשים אבל עדיין לא נוח לי לדבר עם בנות למרות שבזמן האחרון קצת יותר קל לי מבחינה מנטלית התפתחתי והתחלתי לחשוב על עצמי מי אני מה אני עושה ומה עשיתי הגעתי למסקנה שאני כמעט כלום אין לי כמעט שום דבר טוב בחיים שלי אני לא טוב בלנהל שיחות ולא מרגיש בנוח לדבר עם אנשים שאני לא מכיר ואני שונא להיות במקומות הומי אדם למרות שהיום אני בנאדם יותר טוב ויש לי הבנה וחיים יותר טובים כל פעם שאני נזכר במה שהיה לי אני נהיה מאוד מדוכא ואני חושב למה בכלל נולדתי שהיה יותר טוב אם לא הייתי קיים גם שני במצב נפשי רגיל אני חושב בערך ככה אני לא רוצה למות ואני די אוהב את החיים שלי אבל אין לי כוח לחיות ואני פשוט רוצה ללכת לישון ולא לקום זה שאני במב נפשי רגיל שאני כמעט אף פעם לא נמצא בו רוב הזמן אני שומא את עצמי עם תעסוקה ומעסיק את עצמי בדברים שאני אוהב כמו סדרות מציורות אני תמיד מנותק מעצמי אני אני רוב הזמן לא חושב על כלום ומשתדל להינות אבל עדיין קשה לי בגלל שאני לא נורמאלי ואני לא יודע אם אני יוכל להיות אני יודע שכדי להשתנות אניט צריך להתחיל לחיות לצאת יותר להשיג חברה אבל אין לי את הכוחות ולא את הרצון למרות שחבר שלי גורר אותי הרבגה הבית שיש לו זמן הוא עתודאי ואני בצבא אז אנחנו נפגשים פחות למרות שרוב הזמן אני בגימלים מוצא את הדרכים להשיג אותם לא משנה עד כמה הם קיצוניות אני שונא ללכת לצבא לא רק בגלל שקשה לי להיות בחוץ אלא גם בגלל שהבסיס לי מאוד מגעיל ומזכיר לי תמיד את הדברים המסריחים בחיים לפני כמה חודשים הייתי על סף שבירה טוטאלית עד שיצאתי לגימלים לכמה חודשים חזרתי קצת לאיך שהייתי ונרגעתי אבל אני לא יודע מה לשעות עם עצמי אני לא יכול ללכת למישהו מקצועי בגלל שאין לי את הכסף לפרטי ובצבא הם מנהלים מעקב אחרי הכל אני לא רוצה להיות מוכרז חולה נפש למרות שתיארתי פה את כל מה שאמרתי אני לא חושב שאני חולה נפש אני פשוט צריך עזרה ומדי פעם לדבר עם מישהו ולהוציא את מה שיש לי בפנים ורוב הסיכויים שיהיה לי יותר טוב כי כל עוד אני לא סובל במיוחד אז הפצעים מהעבר מחלימים לאט לאט ואני נהיה יותר ויותר נורמאלי היום אף אחד חיצוני לא מבחין שאני שונה כי אני לא מראה את זה ואני חושב שאולי עוד כמה שנים יהיו לי חיים נורמאלים אבל בזמן האחרון אני נשבר הרבה ואני מרגיש הידרדרות שהסיבה העיקרית לזה זה הצבא יש לי המון עוד לספר אבל כבר אמרתי יותר מדי למרות שיש לי גם דברים טובים בחיים והיום ההורים שלי די נורמאליים והאחים שלי רגילים וגם לי יש הרבה צדדים טובים ונורמאליים