מרגישה חסרת תועלת

היי,

אני במצב של "המתנה" עד שאני מועזבת מהעבודה.
הגעתי לתפקיד שאני לא בנויה אליו (למרות שעל פניו זה היה נשמע לי מתאים) וכעת לאחר החלפת הנהלה, החליטו לומר לי שלום.
הלכו לקראתי בכך שקראו לי ואמרו לי שזה אישי ושמאוד אוהבים אותי ולכן עד עזיבתי הם יאמרו לאנשים מה שאני מעוניינת שידעו.
(כלומר אף אחד לא יודע שאני מועזבת אלא חושבים שאני עוזבת) זה יצא טוב כי אני עוברת דירה עוד חודש וזה התירוץ שלי, שהבית החדש שלי רחוק מדי לכן אני עוזבת.
(הסיבה להמתנה בעזיבה היא מציאת מחליפה וחפיפתה).

לפני עבודתי הנוכחית עבדתי 5 שנים בארגון דומה והייתי מצויינת. תמיד מוערכת תמיד נחשבת, עובדת מצטיינת.

כאן אני כלום. עברה שנה פה שניסיתי לתפקד כמו שצריך אך הצלחתי רק בחלק מהמשימות.
כעת בזמן ההמתנה אני כמו סטטיסית יושבת במשרד (יש לי תפקיד בכיר יחסית) ומרגישה אפסית.
רואה איך סביבי מתקדמים, איך אנשים משפרים את התנאים שלהם ואיך אף אחד לא תופס ממני כבר אוטוריטה לשום דבר.
מעבירה את הימים עד מעבר הדירה...

הבטחון העצמי שלי נמחץ.
אני מבוהלת ומרגישה חדלת אישים. איך הגעתי למצב כזה? אני בת 30+ אם לשני ילדים אחת שבכל משרה הייתה תמיד טובה. גם אם לא מצטיינת- אז בהחלט מוערכת.
וכאן- כלום.
כולם נורא מחבבים אותי, אך מבחינה מקצועית- נאדה.
מן הסתם אצטרך לחפש עבודה חדשה (עוד לא התחלתי. אני מקבלת פיצויים ומעוניינת לנוח קצת לפני תחילת החיפושים).

איך מעלים חזרה את הבטחון העצמי? איך לא נופלים למרה שחורה?
מה שמחזיק את ראשי מעל המים הם כדורי הציפרלקס שאני נוטלת. אבל אני פוחדת שהייאוש מחכה לי בסיבוב...

אשמח לעצה.
תודה