אבודה

אני פוגשת מדי פעם אדם שלא רוצה להשתתף בחיים. נכון, החיים באמת לא קלים ונוח להימנע, אבל את צודקת שיש בהם גם דברים מופלאים.
איני יודעת כמה זמן את מרגישה כך אבל כדאי להתאפס ולא לשתף פעולה עם ההמנעות הזו - שכן החיים עוברים מהר. אם אינך מצליחה להתעשת בעצמך פני לטיפול מיד, כי התשוקה שלך לחיים חולה.
כדאי גם לבדוק אם אין מודבר בדיכאון מסויים. ממתי את מרגישה כך? חל שינוי? מה קרה? איך השינה והתיאבון? אני נוטה ללחשוב, על סמך מכתבך, שזו באמת התחמקות מהחיים - אז קדימה. צאי לדרך...
דניאלה

מרגישה כך בערך כשבע שנים. אפשר לחשוב ששברתי איפשהו מראה או משהו... :(
מבחוץ אני נראית רגילה לגמרי, וכשאני מפוקסת אני גם מאוד חדה. אבל אנשים לא יודעים שכשהם רואים אותי הם מסתכלים על זומבי, איזה אדם מת- חי. בעבר הייתי קמה בבוקר עם השאיפות והמטרות של חיי ידעתי בדיוק מה לעשות כדי לקדם את עצמי לעברן. כל היום והימים הייתי אובססיבית להשיג את המטרה. כולם ראו את זה בעיניים שלי, את הלהט הזה, כמו אש חיה שיש רק למעטים. את מה שהיה אחרי קצת קשה לספר בפומבי ואם יש לכן מייל שאתן שאתן מפרסמות אשמח לשלוח אליו את הסיפור היותר מפורט...
בכל אופן הלווואי שהייתי יכולה להחזיר את אותו הלהט הזה , כי בלעדיו אני פשוט לא אני.

מה קרה שהרג את הלהט לחיים? 7 שנים זהו זמן רב מדי. מדוע את לא פונה לטיפול כדי להציל את חייך? את כל כך אינטליגנטית ומודעת - שבוודאי שאת יודעת מה נכון לעשות כצעד ראשון לשיקום.

דניאלה