האם אני הבעיה, או שהסביבה?

אוקי אז ככה, אני בבעיה.
אני בחור בן 20.5, חייל ביחידת המודיעין, יוצא הבייתה פעם בשבועיים.
מזה כמה חודשים אני פשוט הופך להיות בילתי ניתן לסבילה/ הסביבה הופכת להיות מעצבנת ברמות.
אני מדבר עם אימא שלי והיא מעלה לי את הפיוז, אני מדבר עם אבא שלי והוא מקפיץ לי עוד יותר את הפיוז. כנ"ל לגביי האחים ושאר האנשים שבבית.
אני נדלק מהרבה דברים, וזה כבר בילתי נסבל.
לדוג' מקרה שהיה לפני מספר שעות:
אימא: תוריד את הכביסה, תקפל ותתלה את הכביסה שבמכונה לפני שאבא שלך יעשה את זה.
אח(צועק מהחדר): אני יעשה את זה.
אני: אתה תעשה את זה בעתיד או שאתה כבר עכשיו הולך לעשות את זה? כי אבא הלך לעשות כבר...
אימא: לא צריך טובות מאף אחד מכם! אני יעשה הכל.
אני: אימא נימאס לי כבר, את כל הזמן צורחת בלי להבין על מה, מה אמרתי? אמרתי משהו רע?
תוסיפו לזה עוד קצת עצבים ויצא לנו משהו מפנק :-) פשוט תענוג לחזור הייתה אחריי שבועיים אה?

זה ככה כל הזמן, וכל הזמן אני צריך לעשות חצי מהעבודות שיש בבית ותמיד אני איכשהו יוצא הבן אדם שהוא "לא בסדר" בעוד האחים שלי יושבים רגל על רגל.
אני יכול לקחת דף ועט, ולהתחיל לכתוב על כל אחד בבית כמה שהוא דפוק ומעצבן, כנ"ל על האנשים איתי במחלקה בצבא, כל אחד אצלנו במחלקה דואג לעצמו ולא אכפת לו מאחרים.

יכול להיות שאני הבעיה פה? הרי לא יכול להיות מצב שבו כולם טועים ורק אני צודק.
אשמח לקבל את עזרתכם.
תודה.