אובססיה

שלום רונן! ויש לי כמה בעיות שמאוד מציקות לי ולכן החלטתי לכתוב אותן:
1) זה משהו קצת טיפשי לטעמי אך הוא מציק לי מאוד ( יש הרבה בעיות יותר קשות מזה בחיי, אך החלטתי בכל זאת לכתוב): לפני הצבא עשיתי שנת שירות בצפון. במיונים פגשתי מישהו שנה מעלי שמצא חן בעיני ו"נדלקתי" עליו.. דיברנו מס' פעמים שיחות ממש לא ארוכות, אבל כשהרגשתי שאני מאוהבת בו, באה גם ההרגשה של "אני ממש מתביישת ממנו ולא מסוגלת בכלל לדבר איתו". וכך יצא שפגשתי אותו מאז עוד מס' לא מבוטל של פעמים ( הוא גם בא לבקר אותנו וגם יש מפגשים מדי פעם). וכל פעם לא דיברנו ( חוץ משלום), וכל ההזדמנויות חמקו לי והרגשתי החמצה. הפואנטה בכל הסיפור היא- שאני לא מפסיקה לחשוב עליו, עד היום ( אחרי יותר מ3 שנים), זה מביא לי סבל ( באמת סבל), אני לא מבינה למה הוא "תקוע לי בראש", לא מצליחה להוציא אותו. כל פעם שאני רואה אותו אנחנו לא מתקשרים בכלל ( וכמובן שאני מרגישה שלא משנה מה אגיד, הוא לא יתייחס אלי ויגיב בחוסר עניין מוחלט). הדימוי העצמי שלי יורד לגמרי כשאני רואה אותו ( פעם בשנה לכל היותר- שזה גם סבל כשלעצמו). אני מאוד מתביישת באובססיה הזאת ונשאלת השאלה, האם יש לזה פתרון? ( אף אחד לא מבין אותי, ורק אומרים לי תפסיקי לחשוב עליו וזהו..). זהו מצב לא הגיוני ( במיוחד שלא הייתי רוצה אותו בתור חבר- חד משמעית. זה לא העניין. אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו לא ברור למה).
2) כמעט מאז ומתמיד התקשיתי מאוד לפתח קשרים חברתיים. אני סובלת מדימוי עצמי מאוד נמוך, קשה לי להאמין שאנשים ירצו בחברתי וייהנו בחברתי ( למרות שאני מקבלת הוכחות הפוכות ולמרות שאומרים לי ,הרבה, שאני מכניסה לעצמי שטויות לראש). גם אם שכלית ( עם ההיגיון) אני מבינה שזה לא באמת ככה, אני אף פעם לא מאמינה באמת שאני לא פחות טובה מכולם. יש מס אנשים שאיתם אני מרגישה בנוח ומתנהגת שונה לגמרי- לטובה. הם בדרך כלל די שנואים על השאר ודי מוזרים ( רמת אינטילגנציה לא גבוהה או נדבקים ומדברים בלי סוף..) .חשוב לציין שברוב המעגלים החברתיים אני כמעט תמיד נשארת בצד, ודי דחויה ( אחרי התיכון חשבתי שזה יעבור אך זה המשיך גם עד אחרי הצבא). אני מרגישה לא בנוח עם אנשים ,בקושי מדברת ( מאוד שקטה), ומרגישה כל הזמן שיתעלמו ממני לא משנה מה אגיד ואיך אתנהג. הייתי בטיפול פסיכולוגי הרבה זמן, אחר כך ניסיתי עוד סוג של טיפול אבל שום דבר לא עוזר. אני נשארת מדוכדכת רוב הזמן, בוכה הרבה ויש לי התקפי זעם מדי פעם. אני נראית די טוב אבל לא מייחסת לזה חשיבות, כי עדין אני מרגישה מגושמת, מוזרה ומשעממת..מה אפשר לעשות, אם שום טיפול לא עוזר??
מצטערת שהמכתב יצא כל כך ארוך....
שבת שלום