תסכול מרמור

אני בחורה בת 20 ואני רגילה לשבת בבית... לא לצאת... אני מוצאת את עצמי בלא מתעניינת הרבה באנשים... בעבודה למשל אני צריכה לחוות קשר ארוך כדי להתעניין במישהו ... אני מעסיקה את עצמי הרבה בלחשוב שאני בודדה... למרות שכן יש לי למי להתקשר אבל קשה לי ליזום הרבה פעמים אפילו אני חושבת שאני לא מעניינת.... אולי כי בעצמי לא מעוניינת...
אני צריכה אתגרים כדי לסקרן את עצמי... אני מנסה לחשוב האם אני עד כדי כל אגואיסטית? האם זה אגו? האם אני בנאדם רע? כאילו אני משתדלת בעבודה והכל ועושה הכל... ובבית אני עוזרת כספית ופיזית.... אבל אני מוצאת את עצמי חושבת על עצמי הרבה בתור מישהי לא מעניינת , בתור אחת לא חברמנית, שאולי לא אוהבים אותה ולא אוהבים להיות במחיקתה... וזה גורם לי להסתגר יותר.....
אני אולי ממורמרת... אוף לא יודעת - זה מעיק והמחשבות צפות ועולות בכל פעם מחדש ... הרבה פעמים אני גם בוחרת לא לחייך... אנשים אומרין " תחייכי" ויש לי פנים זעופות כי אני כזאת.. כי זאת מי שאני ולא כי אני כועסת או משהו... כל הערה כלפיי נורא קשה לי אני לוקחת ללב כל דבר..... אני מרגישה מנוצלת...


זה פחות או יותר הרגשות שלי - מה הייתי יכולה לעשות? איזה עצה אפשר לקבל לשיפור ההתנהגות שלב ראשון אולי להעלאת ערך עצמי.... להרגשת ביטחון...? עצה להמשך?