זה פשוט לא אני...

שלום.
שמי ירון ואני בן 17. קודם כל אני רוצה לציין שאין שום סיכוי שאני הולך לפסיכולוג.. אין מצב. אני רוצה לפתור את זה לבד עם עצמי, ואני גם מאוד מתאמץ בזה שאני מבקש עזרה פה.
אז ככה, לפי דעתי יש לי בעיה נפשית. לא יודע מה היא, לא יודע איך לקרוא לה.
היא מתבטאת בזה שהיא גורמת לי במצבים מסוימים לעשות דברים שהם לא אני. זאת אומרת ברגע אחד קטן משהו מסתובב לי בראש, ומאותו רגע זה לא אני, וזה לא מסתיים עד שאני לא מבצע את אותה קריזה. חשוב לי לציין בנקודה הזאת! אני בטוח במאה אחוז שלא מדובר במאפיינים של גיל ההתבגרות.. זה משהו אחר לגמרי.. הרבה יותר חמור.
אני יפרט לך כאן את חלק מהדברים שלפי דעתי מבטאים את הבעיה הזאת..

דבר ראשון - בסביבות גיל 7-8 היה לי מין קטע כזה, שכשאני שוכב במיטה בלילה בכדי לישון, כל כמה דקות היתי קם בהיסטריה מהמיטה לשירותים לרחוץ את הידיים.. זה היה קורה ככה יום-יום בכל לילה, כל כמה דקות, עד שכבר התעייפתי ונרדמתי בשעה מאוד מאוחרת. אני הבנתי בעצמי שזאת בעיה, ולקח לי שנתיים להתגבר על זה.

דבר שני - לפני כמה שנים.. שהתחילה להתפתח המיניות.. התחלתי לפנטז על אחותי הגדולה. פשוט בכל הזדמנות שאוננתי או היתי עם בחורה (אני עוד בתול, המקסימום שעשיתי עם בחורה זה מין אוראלי והתמזמזויות...) פנטזתי על אחותי. ואני לא חושב שזה בא מתוך קטע של חרמנות או משהו.. כאילו.. בחיי היום-יום זה לא משפיע על היחסי אח-אחות שלי עם אחותי.. כאילו כל הפינטוז הזה זה חלק נפרד ממני.. ואני נורא לא רוצה שזה יקרה.. וזה בכל זאת קורה. ואני שונא את זה. זה חולני.

דבר שלישי - לפני שנתיים בערך, בגיל 15 התחלתי לעשן. כמובן שזה היה בהסתרה מתמדת מההורים. גם אז וגם היום זה לא היה בשבילי כזה ביג דיל.. אבל הבעיה הרצינית התחילה כשהתחלתי להתמכר לסיגריות, בערך אחרי שנה ומשהו של עישון, והתחלתי לקנות קופסאות. עכשיו מאיפה הכסף? גנבתי כסף מההורים. פשוט מצאתי שקלים בבית/לקחתי מהארנקים של אבא/אמא וכד'. גם היום לפעמים אני עושה את זה. ואני שונא את עצמי על זה. ההורים שמו לב לזה בזמן האחרון והיו על זה המון ריבים.. אני מודע לכמה שזה גרוע. ואני מאמין שזה עוד אחד מהמאפיינים של הבעיה.. זה פשוט לא אני. זה מישהו אחר.


לסיכום - - -
אני חושב שלכל מה שתארתי לך פה יש את אותם המאפיינים.. זה התחיל מדברים פשוטים, ולאט לאט זה עלה ונהיה יותר חמור. אני ממש מרגיש שכל זה, לא אני עושה. אני לא שולט בזה. ברגע אחד משהו בראש משתנה, וזה לא חוזר עד שהקריזה לא מתממשת. אני ממש מרגיש שיש בי קול פנימי שאומר לי.. יותר נכון צורח לי לא לעשות את זה !!! אבל הגוף שלי ממשיך בשלו.. וכל מה שתארתי לך זה על קצה המזלג.. יש עוד המון מקרים וסיפורים שממחישים את מה שאני אומר פה.
אני מרגיש שלאט לאט זה אוכל אותי מבפנים.. ולא מרפה. זה מתלבש עליי בכל תחום בחיים. וזה פוגע בי ובאחרים. מה אני עושה?
עייפתי מניסיונות ומחשבות איך לתקן.
תודה רבה.