גיל ההתבגרות

שלום אפרת,

את מצטיירת בעיני כאישה חמה, אוהבת ואכפתית, שקרועה בין שני קודקודים במשולש סוער. את לא בטוחה שאת יודעת לאזן בין הבנה לגבולות, בין רוך לסמכות, ולא בטוחה עד כמה תפקידך לשמש מתווך, מגשר ומפשר בין הניצים.

מכיון שהמצב כל כך סוער וטעון, כדאי מאד מאד לפנות להדרכת הורים אצל איש מקצוע המומחה לגיל ההתבגרות. שווה לחסוך טעויות שישאירו צלקות. ישנם הרבה ספרי הדרכה בנושאי סמכות הורית, כדאי לך לקרוא וללמוד.

העצה שלי לבינתיים, היא: אל תמהרי לייחס את סערת הנפש ל"גיל ההתבגרות", כי זה עלול לתת לבת תחושה שלא באמת מבינים אותה אלא שמים עליה תגית סטריאוטיפית, ובעצם משתיקים את מצוקתה האמיתית.

הקשיבי לה כאדם המבטא מצוקה, כאילו לא ידעת דבר על מאפייני גיל ההתבגות.

מצאו לכן זמן רגוע לשיחה ממושכת. האזיני לה ברוב קשב, בלי לשפוט, לחנך או להתווכח. הביני עד הסוף מה מציק ומפריע לה, וחזרי על מילותיה כדי לוודאי שהבנת נכון. אל תנסי לשנות בינתיים, או להראות לה זווית חיצונית לה, אלא רק להבין לליבה ולגלות אמפתיה. אני בטוחה שיש בליבה של ביתך הרבה כאב על פרידתך מאביה, ועל הסיטואציה שנוצרה כתוצאה מבחירתך, שבה היא אינה מוצאת את עצמה, ומרגישה חסרת אונים וחסרת שליטה.

שיחות כאלו יחזירו את האמון שלה בך ובמחוייבות שלך אליה, ויעזרו לך להשיג את שיתוף הפעולה שלה בהמשך הנראה לעין.

ספרי איך הולך..