סודיות בטיפול.

שלום לך,

מתוך דברייך את מצטיירת בעיני כנערה מאד נבונה ורגישה, שנושאת איתה הרבה כאב. אני מברכת אותך על ההחלטה להתחיל טיפול, ועל הנכונות להיפתח, לתת אמון ולהתמסר לטיפול. שיהיה לך הרבה בהצלחה במסע הזה!

שאלתך לגבי החסיון וגבולותיו מתבססת על ההנחה שחלים על הטיפול שלך כללי החסיון המקובלים בטיפול במבוגרים.

ובכן, צר לי לאכזב אותך. ההנחה הזו אינה נכונה, ואם תקדימי לדעת את זה תחסכי מעצמך אכזבות ופגיעות בהמשך.

קטין אינו ישות משפטית, ולאפוטרופסים שלו יש זכות לקבל את כל המידע הרפואי (לרבות טיפול נפשי) אודותיו. הורה החפץ לקבל את התיק של ילדו המטופל - רשאי לקבלו ולהשתמש באינפורמציה לפי הבנתו. זאת בהתאם לחוק זכויות החולה תשנ"ו- 1996. אין בחוק זה או בכל חוק אחר הגבלה לגבי העניין.

יש מגמות בעולם לחקיקת "זכויות הילד", לרבות חסיון בטיפול, אך אנחנו עדיין רחוקים משם.

חצי הכוס המלאה היא, שברוב המקרים הסודיות נשמרת לא מכוח החוק, אלא מתוך אמון וכבוד שרוכשים שני הצדדים לילד: המטפל/ת מזה וההורים מזה.

חלק מהמטפלים במתבגרים מאמינים שסודיות השיחות היא תנאי חשוב לטיפול, והם מבהירים את זה מראש להורים. חלק אחר סבורים כי חשוב לערב את ההורים בעניינים עקרוניים, כדי להדריך את ההורים, ולעזור להם להיות הורים קשובים וטובים יותר.

סיכומו של דבר:

1. אין בחוק כללי חסיון מפני ההורים.
2. לכל מטפל מדיניות שונה בעניין. עלייך לברר עם המטפלת מה הדעה שלה.
3. הגיעו יחד ל"חוזה" אישי ביניכן בעניין הסודיות מול שיתוף ההורים, בהתאם לגבולות שמתאימים לשתיכן. (חוזה זה הוא לצורכי טיפול בלבד, לא יהיה לו תוקף משפטי אם ההורים ידרשו לדעת מה תכני הטיפול).
4. יתכן שתשמעי מהמטפלת דברים אחרים לגמרי ממה שאני אומרת פה. הפעילי שיקול דעת ופעלי כמיטב הבנתך.

בהצלחה!

היי רוני,
תודה לך על התשובה.

למען האמת מעט התאכזבתי לשמוע שלקטינים אין שום זכות בעניין הזה.
למה אף אחד לא פועל בשביל לשנות את זה?!
על איזה נימוק הגיוני נשען החוק הזה, הרי ברור שנער/ה מתבגרים ידרשו סודיות ובמידה ולא תהיה כזו,לרוב הם לא יספרו ויחפשו את מה שבאמת מציק להם.
ואז מה הרווחנו?

בכל אופן(חח,סליחה העצבים לא עלייך אני פשוט לא מצליחה להבין דברים חסרי הגיון שכאלו!)
רציתי לשאול מה לדעתך אני אמורה לעשות במידה והיא לא תסכים לשמור סודיות כשאספר לה שאני פוצעת...
להיות בטיפול בלי 'להתפשט' לחלוטין(עד כמה שניתן בכל אופן) לא יביא לתוצאות המועילות ביותר,ולפעמים אפילו יתקע אותו.
לא נראה לי שזה יהיה נכון מצידי להסתיר דבר כזה.מה גם שזה לא עניין של 'מה בכך' ולטיפול אמור להיות חלק אינטרגלי בלעזר לי להפסיק עם זה...
מצד שני,אין מצב בעולם שאני משתפת בזה את ההורים שלי,או מישהו בכלל,לא משנה מה!!!


מה אני אמורה לעשות?
אין לי כוח כבר להכיל כ"כ הרבה,אבל החשש הזה של הסודיות,נמצא שם תמיד...

help?
מה לדעתך יהיה הצעד הנכון ביותר???

תודה,
אחלה שבוע!:)

הי שוב,

הצעד הנכון ביותר, לדעתי, הוא להתחיל טיפול עם כל המוטיבציה והרצון הטוב שאספת.

בפגישה הראשונה פיתחי איתה את כל חששותייך ובקשותייך, ותיראי מה דעתה.

קשה מאד לצפות מראש מה יהיו גבולותיה ומה עמדה בנושא תקשורת עם ההורים.

אחרי שתיים-שלוש פגישות תראי מה את מרגישה ולפי זה תזרמי הלאה.

תרגישי טוב!

הי,גם לי יש צורך בפציעה עצמית מדי פעם ולצערי נפלתי מספר רב של פעמים בזה..אם תהיי מעוניינת לדבר אימרי לי ואכתוב לך את המייל שלי.אני בת 22

כואב לי לשמוע שהסיפור הזה מוכר לך,
למעשה לצערי בתקופה האחרונה אני שומעת על יותר ויותר מקרים של פציעה עצמית,וקצת מפתיע אותי לראות שבתחום הפסיכולוגיה אין התייחסות מיוחדת לעניין מעבר להפרעות פוסט טראומטיות ואישיות גבולית.

אני בטוחה שאם עולה בך הצורך לחתוך פועם בתוכך כאב עצום שמחפש מרגוע..
מניסיון אני יכולה לאמר לך שעדיף לא להכנס למעגל הזה של הפציעה העצמית,גם אני משתדלת להמנע מכך כמה שיותר.

זה מתחיל מקטן,וגדל יותר ויותר ככל שחולף הזמן.
אתה מתמכר לבריחה.
והכאב..לא באמת פוסק,רק מפסיק מעט.

את בטיפול?
חשוב שטטפלי בעצמך,
מגיע לך להרגיש טוב!

בת 16.

תודה על המענה בת 16,כן אני בטיפול בעקבות האירועים שגרמו לי להגיע לפגיעה עצמית ומקווה שבאמת זה יפסק לחלוטין ויהיה טוב.בהצלחה רבה גם לך!!