לרוני שחף ויפעת

שלום יעל,

את מתארת חוויה קשה של בלאגן פנימי וחיצוני, ושקשה למצוא מי שיקשיב, ישמע ויתמוך. מצד שני את מתארת כוחות - 'לסבול בשקט' ברגעים מסוימים זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות וזה מעיד על החוסן הנפשי שלך. עם זאת, ברור כי בעבודה הרגשת שאת בקושי מסתדרת עם הלחץ הנוסף כשאת כבר שרויה בלחץ נפשי משלך.
חשוב, כדי להקל את מצוקתך לעשות קצת סדר בבלאגן. את כותבת על 'הילד'? האם הוא בא איתך לעבודה? האם אין לו מסגרת? האם האם יש באפשרותך לפנות לעזרה עם תור מראש?
חשוב שלא תוותרי ותפני לקבל את העזרה הנפשית הדרושה לך. נראה שאת מתמודדת עם מספר רב של בעיות ולחצים בבת אחת. אם את מעוניינת את יכולה לנסות לפרט כאן בצורה מסודרת את הלחצים השונים שאת מתמודדת איתם? וכן על המצוקה הנפשית שלך. אנו נשתדל לייעץ על נתיבים לקבלת עזרה.

בהצלחה

שחף

תודה תודה על התיחסותך !!!!
אתב מכיר את זה שאתה מספר משהו להרבה אנשים , ולפעמים את ה שוכח שלא כולם מכירים את כול הפרטים?
אז הילד הבעיתי הוא ילד בגן שבו אני עובדת . אני חושבת שכתבתי לרוני עליו מתי שהוא , אבל גם , הייתי צריכה לצאת מתוך נקודת הנחה , שבטוח גם היא לא זוכרת את זה.
בכול מקרה, אותו ילד שאיני יכול לפרט עליו יותר מידי , הוא מתחילת שנה שעברה , נהיה ממש אלים הן כלפי הילדים האחרים, והן כלפי הגננות.
כאשר מנסים להציב לו גבולות הוא מתחמם מהר מאוד , ואלים מאוד , אבל לאחר שהוא נרגע , הוא פשוט משחק יפה עם הילדים האחרים , ולמרות שהוא אלים כלפהם , הילדים האחרים מאוד מאוד רוצים את קירבתו..
יש לציין שלפעצים הוא עוזר להם.
רק לשם הדגמא , הוא בועט מרביץ בידים וכבר הספיק למרוט לי את השיער , בועט בחפצים והופך אותם, צורח , ומה לא............
האמת היא שיש לי כנראה קשר טוב איתו , ואין לי מושג מה היא הסיבה לכך .
השאלה שלי האם אתה חושב שאם לפעמים הוא קורא לי אימא אמיא , ואז הוא אומר סליחה התבלבלתי, קורא לי בשמי ומספר לי שהוא קרא לי אימא .
אתה חושב שזה פליטה פרוידיאנית או מה הסיבה לכך? ( האמת שזה קרה יותר מפעם אחת .
אני מרגישה שבגלל הקירבה הזאת, לפעמים הוא מקשיב לי , ואני רוצה לעזור לו , ולהנחיל לו "עצות" איך להרגיע את עצמו, ואיך שיוכל להסתדר יותר טוב בשעת כעסו , אבל אני מרגישה ויודעת שזה לא מובן מאילו שהוא מקשיב לי .
מה אתה חו/שב שעליי לעשות?
תודה ובברכת שבת שלום קססספר
נ.ב שיטת הענישה בגן נוראית לדעתי , מושבים את הילד על כיסא ועוזבים אותו , גם כאשר הוא בוכה

שלום לך,

אציע שהשכחה שלך שלא כולם מכירים את הפרטים, מביעה גם צורך בהקשבה והבנה, אולי גם הבנה ללא מילים. מעין תחושה שמישהו מלווה אותנו ומבין אותנו כל הזמן. נדמה לי שאת מתארת משהו מזה גם אצל הילד שמגיב באלימות (מובן שיש לסייג כיוון שאין לי מספיק מידע). בתיאור שלך אותו ואת הקשר שלך איתו אני שומע את הבקשה שלו שיבינו אותו גם ללא מילים. התסכול כשהוא לא מובן גורם לו לנהוג באלימות, להתפרע באופן לא מאורגן. את כנראה מצליחה לספק את התחושה שהוא מובן, ושאת איתו. כמובן שזה בלתי אפשרי לספק את זה כל הזמן, ועליו להסתגל גם לכך שלא ניתן להיות מכווננים אליו כל הזמן.
הקשר הטוב שיש לך איתו הוא נהדר, את רגישה אליו, ואפשר להרגיש את האהבה שלך כלפיו למרות הקושי איתו. הוא מגיב לזה, ולכן הוא גם מקשיב לך יותר. את לא צריכה להרגיש רע עם זה, וגם אין צורך להבהל מכך שקורא לך אימא. הוא מבטא בכך את הקרבה שלו כלפייך, ועם זאת לא נראה כי הוא מבלבל את המציאות.
אלימות אצל ילדים מבטאת לרוב מצוקה ותסכול. את גם מאתרת זמן שבו זה התחיל מה שעשוי להצביע על איזשהו שינוי בחייו (למשל הולדת אח/ות, אך זה יכול להיות עוד אינספור התפתחויות אחרות בחיים) שיכולים להשפיע על התנהגותו. כדאי להביא לידיעת ההורים, לראות אם אפשר לגייס אותם לראות את המצוקה של הילד ולעזור לו להתמודד עימה. חשוב מאוד שההורים יהיו בתמונה.

תמשיכי עם הרגישות

לשחף .
רב תודות לך על התשובה המושקעת !!!!!!
אני חייבת לציין שפשוט יש לך את זה בתור פסיכולוג ,וממש קשה להאמין שאת ה רק בהתמחות .
אני אסביר את עצמי .
בחיי עברתי דברים לא קלים והייתי בטיפול פה ושם .
מידי פעם עושים לי שיקוף על הדברים שאני אומרת או עושה , אבל הדבר הגדול בעניי הוא, שעושים לך שיקוך של הרגשות שלא הבעת בדיבור .
תקרא לזה תת מודע , או לא יודעת איך אתם עושים את זה .
הצלחת להגיע בול למה שאני מרגישה! ואני מתככונת על מה שכתבת על ההשוואה שלי ושל הילד שיקשיבו לנו , ואת השני איני זוכרת מהו, וסליחה אם לא דייקתיט במילים הנכונות , רק מקווה שהבנת את כוונתי .
אז יש לי עוד שאלה .
הצרות שלי בחיים הן באות ממקום עמוק , כאב אין סופי של אובדן, על חברה שנהרגה , היו לי שתי שכנים שאחד ניסה להתאבד , והשניה הצליחה , לא ליפני שהיא ניסתה להצית את כול הבניין ,
כן כן היו לי שכנים מדיור מוגן מטעם המדינה , מבלי שילווה אותם איש מקצוע !
ועוד הרבה הרבה צרות .....
אני מנסה לחיות בתלם למרות כול הקשיים , כדי לשמור על שפיות מסוימת .
למרות הקשיים בדרך אני עשתי צבא , לימודים , אבל קשה לי למצוא ידיד נפש , מישהו לחלוק איתו את החיים שלי .
מישהו שאוכל לקום איתו בבוקר , וללכת לישון איתו , להתיעץ איתו ולתת לו הרבה מעצמי .
אני לא יודעת איך בני גילי עושים זאת .
לכולם מסביבי יש אהבה זוגיות מאושרת , ואלוי גם ילדים ואני נשארת מאחור .
אשמח לקרוא את דעתך .

שלום לך,

עצוב לשמוע את הכאב הרב, הסבל והחרדה שעברת בילדותך. לצד זה אני חש את הכוחות הרבים שלך שמאפשרים לך למרות כל הכאב הזה, לתפקד, לעבוד באופן קבוע, להשאר רגישה לזולת, ללמוד ולפנות לעזרה כשצריך. את בונה את עצמך בכוחותייך שלך, ואני רק מקווה שתמשיכי כך.
לגבי הזוגיות, תני לעצמך זמן. בסופו של דבר זוגיות היא המקום הכי אינטימי ופגיע, צריך זמן כדי להבין את עצמנו ולהבין את צרכינו בתוך זוגיות. בימינו אנשים לוקחים שנים עד שהם עושים את הבחירות שלהם ואין עם זה שום בעיה.
אם את מעוניינת להבין לעומק את הקשיים הזוגיים, לחקור אזורים של אמון, פגיעות, מחויבות ועוד, אני מציע לעשות זאת במסגרת טיפולית - לא היה ברור מדברייך אם את כרגע בטיפול. הקשר הטיפולי הוא מקום מתאים לחקור ולגלות את עצמנו בתוך סביבתנו.

בהצלחה