מידע רפואי
פורומים
- קרינה סלולרית, סרטן
- אוסטאופורוזיס
- כושר גופני
- סוכרת נעורים, סוכרת ילדים
- רפואת מטיילים
- השאלת ציוד רפואי, ציוד שיקומי, ציוד אורטופדי
- פילאטיס
- נוירולוגיה, אפילפסיה
- כבדי ראיה, מחלות רשתית, ראיה ירודה
- דלקת פרקים, ראומטולוגיה
- פדיקור
- רפואת כף הרגל - פודיאטריה
- הכנה ללידה, קורס הכנה ללידה
- אימון אישי, קואצ'ינג
- בנות, העצמה נשית
מאמרים וחדשות
יועצים בתחום
טובי פלד
פסיכולוג ילדים ונוער פסיכולוג מומחה בעל קליניקה פרטית. מטפל ומאבחן פעוטות, נוער ומבוגרים. עובד בבתי ספר ובארגונים ציבוריים.ד"ר אליהו סמואל
פסיכותרפיסט ילדים ונוער פסיכותרפיה, פסיכואנליטיקאי. למד רפואה באונ` ת"א, התמחה ברפואת ילדים ובפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. עבד כרופא פסיכיאטר בכיר ברמת חן ובהמשך שימש כמנהל יחידה בגיל הרך. הקים גן לילדים אוטיסטים. מנהל שירות פסיכיאטרי של הילד והמתבגר בב"ח ולפסון. יועץ מערכת החינוך באזור המרכז. עוסק בפרקטיקה פרטית בתחום הפסיכותרפיה בתל אביב בכל הגילאים.
מנהל הפורום

- על דברים שהיו פעםאדווה06/06/2010
הי..ברצוני להתיעץ עם הפסיכולוג/ית:
בהמשך לכותרת אני חייבת לומר:איזה מוזר שאדם עובר כל כך הרבה שינויים בחיים,אם מסתכלים על עצמנו ואומרים וואו שהייתי קטן או נער וכו'...היום אני ממש אחר כאילו יש לפני...ואחרי...אבל כל המשקעים לא יודעים שזה היום מישהו אחר ונשארים בתוכנו....
אני בת 28 ונמצאת בטיפול כשנתיים .,הסיבות שבעקבותיהן הגעתי למטפלת הן חלק מהשיחות ,שכן כמו בכל ניתוח גם כאן התחלתי לדבר על כל מיני דברים שנזכרת בהם,גם טובים,גם פחות וכל חיי............
אחת הסיבות לקשים היא סגירות וביישנות שגורמים לקושי חברתי בעיקר מאז התבגרותי.כמובן שאם הזמן והשיחות זה משתפר אבל-וזה מק\תקשר לשאלתי:
בערך לפני כ15 שנה(המון זמן:))כשהייתי נערה ודי מבודדת בעקבות הסגירות הייתי המון לבד,מיאשת ורק רציתי שינוי..זה לא קרה ונותרתי בודדה בעיקר בחופש הגדול(אולי בגלל זה נזכרתי פתאום)הייתי ימים ושבועות לבד כשהוריי ומשפחתי היו בעבודה ,לא יצאתי ימים שלמים מהבית כי לא היה לי עם מי או לאן ,היו ימים שמרוב ייאוש ,תסכול וכעס עצמי שלא הצלחתי להתחבר למישהו,מרוב כל זה הייתי פשוט מנסה לחנוק את עצמי..אני לא חושבת שניסיתי למות,למרות שעל פניו אולי יהיו שיגיוד שזה ניסיון שכזה,כנראה שרק רציתי שמישהו ישים לב ויעזור כי לא היה לי פה לדבר,סה,כ אף אחד לא שם לב כי לא היו סימנים כי אחרי שתי שניות של סתם כאב הרפיתי (לא הגעתי למצב של חנק או משהו יותר מזה).
אז ככה:אני לא ממש הצלחתי לספר לה על זה במשך השנתיים האלה,אני התבגרתי מאז ,הצלחתי להפסיק עם הביישנות המאמללת ,פיתחתי חיי חברה וזוגיות ומשפחה.כמובן שיש לי תקופות של משבר וקושי כמו לכל אדם והיום למרות אלה אין מצב לחנק או מחשבה שכזו(למרות שגם אז זה לא היה רצון אובדני של ממש),אבל אני ממש לא מסוגלת למור לה כי אולי אני חוששת שהיא תזכור את זה וכשאני אומר לה שאני מיואשת (בתק' מסוימת היא תחשושיש לכולם ימים שאומרים " נמאס לי לא יכול יותר זה לא אומר שממש מתכוונים שהיום זהו...) ,או שאולי אני חוששת שהיא צריכה לדווח על זה שאספר לה למרות שזה היה לפני כ15 שנה??
בינתיים אני נשארת אם הלבטים ומרגישה שאני לא גלויה איתה והיא מרגישה אבל אני לא מוכנה שהיא תחשוש כל פעם שאסמן שאני מיואשת אז אשמח לתשובה גם לגבי זה וגם לגבי חובת הדיווח שלה אם אספר?
תודה!
* המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ רפואי או תחליף לו, כל הסתמכות על המידע היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בהתאם לתקנון האתר אמון ואמונה
שחף ביתן07/06/2010הדברים שלך מאוד נוגעים ללב. תחושת הבדידות והלבד בגיל ההתבגרות היא קשה מאוד ויכולה לייאש.
לגבי המטפלת, אנאה שאת שואלת האם את יכולה לתת במטפלת אמון? שהיא תשמע את הסיפור שלך ולא תיכנס ללחץ? לא תרצה לברוח? תמשיך לראות אותך באותו אור כמו היום? אלו שאלות מהותיות עבורך, וכמובן ששייכות לקשר ביניכן. טיפול מבוסס על אמון, אמון שלאורך זמן עוזר לבנות אמונה פנימית שהולכת איתנו גם בימים אפורים וקודרים.
ככלל אין חובת דיווח על אירוע מסוג זה, ולמעשה אין גם למי לדווח - לא פגעת באף אחד, ואת לא מתארת כוונות לפגוע היום באף אחד. זה כן יכול ללמד אותה על המקומות המיואשים והבודדים שלך, מקומות חשופים ופגיעים שקשה מאוד לאפשר לאחר גישה אליהם. יכול להיות שאת גם מעלה דרך הזיכרון את הקושי שלך היום, ותחושה של ייאוש שמתעוררת היום, מה שהופך את זה אף למפחיד יותר.
כדאי להעלות את זה בטיפול, את יכולה לעשות זאת לאט ובקצב שלך. את לא חייבת מיד לספר הכל, הטיפול הוא תהליך מתמשך.
בהצלחה* המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ רפואי או תחליף לו, כל הסתמכות על המידע היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בהתאם לתקנון האתרלקביעת תורסגירהשוב.......
אדווה21/06/2010תודה שחף על תשובתך!
1.לגבי חובת הדיווח ששאלתי רשמת שאין חובה כאן מאחר ולא פגעתי באיש,שזה נכון אבל לאור מה שרשמתי היה איזה ניסיון של פגיעה גם אם לא מוחלטת בעצמי וזו היתה שאלתי ,כי הבנתי שחלה חובת דיווח על ניסיון פגיעה ממשי של המטופל בעצמו ונכון שכיום אין לי נטייה כזו ולכן שאלתי אם זה אותו דבר אם אספר על נסיון פגיעה שלפני 15 שנה??אני מאמינה שהתשובה היא שלא צריך לדווח כי אין סכנה נכון?
2.רציתי לשאול את דעתך כמטפל:אני מאוד מחוברת למטופלת שלי מבחינת כימיה ואמון.יש נושאים שקשה לי לדבר עליהם עדיין ואני מרגישה שאם היא תנסה לתמוך בי אני אצליח להיפתח.אני מדברת על לתמוך במובן של לחבק או לתת לי יד שאני ארגיש יותר בטוחה ואולי אצליח להיפתח.האם זה מקובל?אני חוששת לבקש זאת ממנה ,שזה לא יהיה חציית הדיסטנס או משהו....מה דעתך?* המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ רפואי או תחליף לו, כל הסתמכות על המידע היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בהתאם לתקנון האתרלקביעת תורסגירהסכנה ומגע
שחף ביתן22/06/2010שלום לך,
לגבי חובת דיווח, הרי שחובת דיווח חלה רק על מצבים בהם קיים סיכון ממשי באותו זמן של אדם על עצמו או על אחרים, או במקרים של עבירות כנגד חסרי ישע (קטינים, למשל). מכיוון שזה לא המצב הרי שאין כאן חובת דיווח. עם זאת, החשש שלך מלמד על התחושות שלך לגבי עצמך, תחושות שרצוי שתבדקי עם המטפלת. נראה שהאירועים האלו בעברך היו לך קשים במיוחד, לא ראו אותך, ואת נותרת לבד עם מצוקה קשה והרגשה, שעשויה להיות מעוררת חרדה, שהיית עלולה לפגוע בעצמך.
הטיפול שלך הוא הזדמנות לבדוק את הרגשות שלך בנושא כיום. כפי שאת כותבת קשה לך להעלות נושאים מסוימים ואת חשה שאת זקוקה לעזרה ולמגע. כדאי לדבר על הצורך הזה ועל התחושות האלו עם המטפלת. לא בטוח שהדבר הנכון יהיה מיד להיענות לכך, זה עניין שיש לברר במסגרת הקשר ביניכן. יש חשיבות גדולה לעיבוד הצורך שלך במסגרת הקשר הטיפולי.
בהצלחה* המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ רפואי או תחליף לו, כל הסתמכות על המידע היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בהתאם לתקנון האתרלקביעת תורסגירה
שאלות ותשובות נוספות שעניינו את הגולשים שלנו
ערוץ הבריאות
.jpg)
האם אתם היפוכונדרים?
.jpg)
.jpg)
.jpg)



.jpg)
.jpg)

