בעיה מנטלית או סתם?

שלום,
אני בן 22 וחצי, חייל משוחרר כבר כ4 חודשים ועוד לפני תקופת הצבא אני כל הזמן במין דיכאון תמידי שכזה.
אני בן יחיד, יש לי אחות קטנה ממני וההורים שלי גרושים עוד מילדותי. ומאז אני ואחותי גרים עם אמא.
כל תקופת חיי, עברנו (אני אחותי ואמא שלי) לכל מיני מקומות בארץ, ממוצע של שנתיים וחצי לכל עיר.
אף פעם לא היה לי קשה למצוא חברים חדשים ולהסתגל למקום שאליו הגעתי,
בגיל 17 עברתי עם אמא שלי ואחותי לארה"ב (יש לנו אזרחות אמריקאית) וגרתי שם שנה בערך (סיימתי תיכון) ואז חזרתי להתגייס.
מתי שחזרתי לארץ, גרתי עם אבא שלי בקיבוץ, איפה שנולדתי ואת הקשר שם עם החברים איבדתי מזמן אז רוב הזמן הייתי סגור בבית מול המחשב רוב הזמן.
מתי שהתגייסתי, שוב הייתי עם אבא שלי, היה לנו ריבים כל הזמן. היו איזה כמה פעמים שברחתי מהבית לכמה שעות.
בתקופת הצבא, הייתי בדיכאון של ממש, בעיקר אחרי שניהיתי מפקד צוות.
היו לי נטיות אובדניות, עד לרגע של ממש דריכת הנשק. הייתי שבור מכל הבחינות.
היית מגיע הביתה, מחכה לי רק ריבים, ושוב לבלות את הסופ"ש בבית מול המחשב.
בשנה האחרונה של השריות הייתי יותר פעיל, יצרתי יותר קשר, עברתי מתפקיד קרבי למדריך הייתי בסביבה של מדריכות ומדריכים וממש נהנתי בשנה האחרונה.
לקראת סוף השירות שלי, אמא שלי ואחותי הגיעו ארצה, התרגשתי ממש אבל אז הכל ירד לי. הייתי יותר מבואס מאשר שמח.
לאחר השיחרור שלי מצה"ל, אני מאמין שהשתנתה לי כל "ראיית העולם" שלי כלפי דברים, כלפי אנשים, כלפי דעות ואמונות.
נרשמתי לקורס פסיכומטרי, לחץ של חברים ושל המשפחה ובסוף ביטלתי את הקורס, כי לא הרגשתי שאני מוכן לזה, החומר היה לי מוזר, לא היה לי בטחון ואמונה שאני אצליח.
ואז רציתי לטוס לארה"ב לחיות קצת לבד, להנות. אבל כל הכסף מהמענק התבזבז..

אמא שלי לוחצת עלי למצוא עבודה, אני יודע שאני צריך למצוא משהו אם אני רוצה לטוס, ויש כמה עבודות כנציג שירות לקוחות שאני לא רוצה בגלל ביקרות שאמרו לי והתחייבויות לשנה+.
אמא שלי טוענת שאני לא באמת מחפש עבודה, אני סתם מעביר את הזמן והיא טוענת שיש לי חוסר מטויבציה. מכל השנים שהיא הכירה אותי.
היא טוענת שאין לי בעיה לסיים דברים או לעבוד כמו שצריך מתי שצריך. היא טוענת שאני לא נתפס לשום דבר, קשה לי להתחיל משהו.
החיים שלי כרגע עם אחותי ועם אמא שלי די מעצבנים אותי, אני מרגיש בודד, לא שייך. אני חי עם 2 בנות ואין הרגשה של משפחה או לפחות כמו שהיה פעם.

אני תמיד אומר לעצמי, אם אני אמות אז שיהיה.. חושב מידי פעם על התאבדות מהסיבה שאין כסף, שאני לא אצטרך לסבול יותר את מה שאנשים אומרים לי לעשות. הרבה דברים מעורבבים.

אני לא יודע איפה אני מבחינה רפואית, האם כדאי לי להתייעץ עם פסיכיאטר\פסיכולוג, לקחת אולי כדורים נגד דיכאון?
תרגישו חופשי לשאול אות עוד שאלות שיכולים לעזור בניתוח של המקרה שלי. זה חשוב לי.