עזרה בבקשה

מנהל הפורום

טובי פלד
טובי פלד
לקביעת תור אצל טובי פלד ללא פרסום בפורום
 
  • עזרה בבקשה
    עדנה
    15/07/2010

    שלום רציתי להתייעץ אני נשואה 9 שנים יש לי ילדה בת 8 הזוגיות שלנו על הפנים לא סקס, ואי אפשר לנהל שיחה מבלי שיווצר ויכוח או ריב . המצב הכלכלי שלנו לא טוב אני עובדת חצי משרה בעלי גם עובד אבל אנו לא בעלי מקצוע והמשכורות בהתאם אני לא צריכה לספר לכם.
    אימי נפטרה מאז שהייתי בת 19 ואבי נפטר לפני מס' שנים אין לי אחים ואחיות וגם המשפחה של בעלי בעייתיתצ(אני לא אכנס לזה עכשיו).
    אני א. מרגישה שאין לי עם מי לדבר כי גם חברות אין לי אמון בהם פגעו בי מספיק אנ י לא יכולה לסמוך על חברה שאני יספר לה משהו והיא תשמור זאת רק בנינו. אני לרוב מדברת עם עצמי ,מתייעצת עם עצמי ומנסה לעודד את עצמי. וגם בגלל כל הלבד הזה עשיתי הרבה טויות בחיים כמו למשל שלא למדתי מקצוע היום אני בת 36 אני מרגישה שכלכלית אני לא יכולה ללמוד זה הרבה כסף וגם אני מרגישה שמאוחר כבר בשביל ללמוד איזה משהו רציני עם תואר משהו שיכניס לי הרבה כסף ויתן לי סיפוק. (כי אין לי בכלל סיפוק מהעבודה אני שם רק בגלל השעות כדי להיות בבבית עם ביתי בצהריים). אני מרגישה הרבה פעמים עצב ,קשה לי לחייך אני הרבה עם פנים קשוחות ועצובות אני מנסה להיות חזקה כמה שיותר בשביל ביתי וגם לא קל לי אני צריכה להעסיק אותה כל היום כי היא בת יחידה ולה משעמם רוב היום ואין לי עזרה של סבא סבתא או משהו כזה לא קל לי ואני רוצה לשמוח לחייך לקום בבוקר לעבודה מספקת שאני ירוויח משכורת טובה שתתן לי בטחון שגם אם חלילה אני ובעלי ניפרד אני יוכל להחזיק את עצמי בכבוד ולהסתדר בחיים.
    הייתי רוצה שתנסו לעזור לי כאן ולא לשלוח אותי לפסיכולוג או משהו דומה כיוון שקשה לי להיפתח אני טיפוס סגור .

    * המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ רפואי או תחליף לו, כל הסתמכות על המידע היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בהתאם לתקנון האתר
    לקביעת תור
    סגירה
    עזרה בבקשה

    הוספת תגובה

     

    לקביעת תור או פניה אישית למומחה ללא פרסום בפורום

  • לפתוח את המבט

    רוני פרישוף
    15/07/2010

    שלום עדנה,

    קודם כל אני מתנצלת על האחור בתגובה.

    התחושה הדומיננטית שעולה מתוך סיפורך היא תחושה של בדידות מאד גדולה. את נושאת את כל חייך לבדך, על כתפייך העדינות, ממש כמו אטלס שמחזיק את התבל על כתפיו.

    המשא כה גדול וכבד, שאת עסוקה בהישרדות, ולא מתפנה כלל לחשוב על דרכך וחייך, ואיך לפתח את עצמיותך, תחביבים, קשרי ידידות, שעות פנאי וזמן לעצמך.

    השאלה האם המצב חייב להיות כזה??

    האם את חייבת להרגיש קורבן? להמשיך לחיות בחוסר אמון כלפי אנשים, בסגירות ובבדידות? האם המרחק והנתק מבעלך הם מחוייבי המציאות, או שאולי אפשר להשקיע ולשפר?

    יש לי הרגשה שקצת התחפרת, קצת נתקעת, בעמדה מסוגרת ובודדה. אני מבינה שנסיבות חיים קשות הביאו אותך לפינה הזו, אך אפשר לצאת ממנה, ואת חייבת למצוא כוחות ודרכים לצאת ממנה, ולו כדי לתת לביתך מודל בריא ואופטימי יותר, וליצור עבורה רשת של תמיכה חברתית.

    את יכולה להעזר ברשויות שונות שיתגייסו ויתמכו בך: רווחה, ויצו, נעמת, בריאות הנפש, מרכז למשפחה, עירייה. ישנן קבוצות תמיכה, שבהן אפשר יותר להאזין מאשר לדבר. גם טיפול זוגי או משפחתי נשמע ממש הכרחי במקרה שלכם, ולו בשביל טובת הבת. ישנן הכשרות מקצועיות של משרד העבודה שאינן עולות כסף.

    פתחי את מבטך ואופקייך, ואל תוותרי על הסיכוי לפתח קשרים טובים ותומכים, ולממש לפחות חלק מחלומותייך.

    * המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ רפואי או תחליף לו, כל הסתמכות על המידע היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בהתאם לתקנון האתר
    לקביעת תור
    סגירה

    הוספת תגובה

     

    לקביעת תור או פניה אישית למומחה ללא פרסום בפורום


שאלות ותשובות נוספות שעניינו את הגולשים שלנו