נתינה וקבלה

היי,
לא מזמן הבנתי שמאד קשה לי להתמסר\להתקרב\להיפתח\לתת אמון באנשים, אני מאד אוהבת לתת ולעזור לאנשים, בייעוץ, הקשבה, שיחות נפש וכדומה, אבל כשזה קשור אליי אני לא מצליחה להיפתח עד הסוף גם לא אצל פסיכולוג, כמובן זה מבלי שאדע זה פשוט קורה אני נותנת כל שאוכל אבל לקבל מאד קשה לי.

אני מרגישה בכל דבר בחיים, שאני עם עצמי, אני דואגת לעצמי, "אם אין אני לי מי לי" וכך אני פועלת בכל דבר.
לעומת זאת, אני מתייעצת הרבה, אני אוהבת לדבר ולנתח כל מיני דברים עם אנשים. אבל שזה משהו שקשור אליי אני לא, אפילו אני לא יודעת איך להסביר אבל זה מן תחושה כזו שאני סומכת אך ורק על עצמי.

חשבתי על זה, אני יודעת שנפגעתי במהלך החיים מאנשים אבל לא ברמה של משהו ספציפי שזכור לי .


בנוסף, רציתי לדעת ...
תמיד בקשר שלי מול מפקד\מנהל במקום העבודה, יש לי תחושה של מרחק כזה כאילו אני לא יכולה בכלל להתחבר עם אותו בנאדם הכוונה שבכל מקום שאהיה אתייחס למנהל בצורה אחרת מלאנשים אחרים אבל באופן שונה לגמרי, לדוגמא:
אדבר עם המנהל\מפקד (בצבא כולל שירות קבע) רק על העבודה עצמה ואעשה הכל הכי טוב שאפשר ואעדכן בתוצאות לא יותר מזה.
ובחיים אני מאד חברותית ומכירה המון אנשים גם אם הם מבוגרים ממני אבל ברגע שאני כפופה למישהו מבחינה מקצועית אני הופכת לאחרת.
וגם אם הם ינסו להיפתח מולי אני אמשיך בשלי....

אשמח לדעת למה זה קורה? ואיך אוכל לשחרר את זה קצת,
תודה.