אודה על דעתכם.עיצה :)

מקווה שלא תכעסי,
קראתי את הודעתך ומה שקפץ לי ישר זה העניין של הגירושין שאת מזכירה רק כדרך אגב.
להתגרש זה לא עניין של מה בכך, גם אם הם נעשים בהסכמה הדדית ובצורה מכובדת,
פרידה מבן זוג זה עניין כואב שעלול לעורר כל מיני רגשות/פחדים וכד', וכמו שאומרים "אולי
את צריכה לתת לזה מקום"?.

שלום לך,

כפי שכבר כתבו לך, את עוברת תקופה מאוד לא קלה, שבה נשמט מתחת לרגלייך שטיח שנתן הרבה מאוד ביטחון - זוגיות. גם אם כבר היית בעבר ללא חרדה מחוץ לזוגיות, אובדן של נישואין הוא אירוע שכרוך בהרבה לחץ, תחושות של אובדן, ותחושות שחלק מהחיים ומהבסיס שבנינו כבר לא איתנו ואנחנו חשופים יותר.
תקופות של לחץ מעוררות לעיתים קרובות חרדות ישנות, ומחזירות התקפי חרדה. את עושה נכון מאוד בכך שאת לא מוותרת וממשיכה ללכת למקומות ולעשות דברים. ברור כי את אישה עם כוחות רבים, לא רק שהתגברת כבר בעבר על חרדות שנבעו מאירוע טראומתי, את מתמודדת גם היום לבדך, ומצליחה לא להיכנס לדפוס של הימנעות. את גם מתארת את הכוחות שלך בהתמודדויות היומיומיות עם אנשים.

אם את מרגישה שהחשיפה שאת עושה לעצמך זה לא פותרת כרגע את הבעיה, רצוי ללכת שוב לטיפול אשר יחזק אותך ויתאים את ההליך הטיפולי למצב הנוכחי. יכול להיות שהנפש מנסה להגיד לך שיש משהו נוסף שהיא רוצה לבדוק ולבחון ולא רק להתגבר על הפחד הקונקרטי מחשיפה למקומות ציבוריים, יכול להיות שישנה חשיבות לנוכחות של אדם נוסף איתך בתהליך, וכן הלאה. בכל מקרה ההדרכה של איש מקצוע בתהליך החשיפה היא מאוד חשובה.

ישר כוח
ובהצלחה

גם לך דר וגם לנעמי על דעתה. אני יודעת שהגירושין השפיעו עלי, העניין הוא שהיתי פרודה תקופה ארוכה לפני הגירושין (כמעט שנתיים) והפרידה היא מה שהכניס אותי מראש להתקפי חרדה (לפני כן היתה לי רק חרדה כללית בעבר), אבל במהלך השנתיים של הפרידה כמו שאמרתי התגברתי על ההתקפים ומצבי היה טוב. כשהגעתי לגט כבר היתי ללא התקפי חרדה, וכך גם אחרי הגט. היתי שלמה עם זה ושמחה להתגרש. לכן זה לא העניין. עם הזמן לאט לאט התחלתי לשקוע בחששות שההתקפים יחזרו, וב"טרום" תחושות התקפי חרדה. אני מבינה את היתרון והמשמעות של טיפול פסיכולוגי אבל אף פעם לא היתי רק ביעוץ, שיחה שתיים לפני שנים, .
הסיבה שטיפול פסיכולוגי לא קורץ לי היא שאני לא מרגישה ש"לחפור" ב "למה" ומדוע ואיך זה מועיל לי אישית (להרבה אחרים אולי כן, לי לא). אני יודעת למה, ואני גם לא מחפשת סיבות חיצוניות יותר מדי למרות שברור לי שיש טריגרים ואירועים כאלה ואחרים מעודדים מצבים. אבל הסיבה לחרדות היא בבסיס אני, ולא שום דבר אחר. לכן גם ההתגברות עליהן צריכה לבוא ממניף כמו שעשיתי בעבר. מה שאני תמיד תוהה אבל, וזה גם כשמתגברת על החרדות ובתקופה טובה, זו מין שאלה הרסנית שתמיד נמצאת בי זה "מי אמר שאני יכולה לעשות לעצמי טוב כשאני יודעת שבקלות יש לי את הכוח לעשות לעצמי רע". ז"א, ברור שאני רוצה שיהיה לי טוב, כמו כל אחד, אבל כשיודעים שלך עצמך יש את הכוח/יכולת להכניס את עצמך למצבים לא טובים, למקום של חרדה ודברים שלא כל אחד חווה, אז גם כשמתגברים כבר "הכרנו" את המקום הזה, ומה מונע ממני בעצם להכנס אליו? הרצון שלי? קצת קשה לי להסביר למה מתכוונת, אני יודעת שאפשר להימנע מלחוות חרדות, ועוה\בדה שאני כבר לא חווה אותן, לפחות לא כמו בעבר, אבל זה כנראה פחד כזה מעצם ההיכרות שלי עם ה "מקום" הזה בכלל.

אגב, דבר שקצת ישמע מוזר, כמובן שסובלת מאוד כשחווה חרדות, וזה דבר נוראי. אבל בתקופה שהתגברתי לגמריי, שנמשכה 3 שנים בערך, הרגשתי הרבה פעמים סוג של אפאתיות, ריקנות, וחוסר ריגוש מדברים. אפילו שחייתי חיים מלאים ומהנים. לא דיכאון, פשוט חוסר ריגוש, שממה, ושסף הריגוש שלי מאוד גבוה וצריכה מעבר לרגיל כדי להתרגש או להתלהב. ידיד שלי, סטודנט לפסיכולוגייה אמר לי שיתכן מאוד שזה בגלל שפשוט היתי רגילה להרבה מאוד אדרנלין והתרגשות עקב ההתקפי חרדה ופתאום כששקט זה קצת "משעממם". והעניין הוא שזה נשמע לי נכון למה שהרגשתי. זה לא מוזר? הרי הדבר האחרון בעולם שרוצה זה חרדות!, סבלתי מהן המון, אז למה בלעדיהן שקט לי מדי?

שירלי.

שלום לך שירלי,

ככל שאת כותבת יותר את חושפת, באופן טבעי, תמונה נפשית מורכבת יותר וסבך של רגשות - אנשים הם מורכבים. קשה מאוד, ולעניות דעתי בלתי אפשרי, לתת לנפש המורכבת מרשם קצר שיספק איזשהו 'ריפוי' מהיר. נדמה לי שהתקפי החרדה, החרדה הכללית, והחרדה מללכת לטיפול קשורים יחד, ובעצם ללכת לטיפול יהיה חשיפה לאיזושהי חרדה עמוקה - משהו שאת מעדיפה לא להכנס אליו ולא לפתוח אותו. אי אפשר לומר מה נכון עבורך, את זה רק את יודעת וחשוב שתהיי קשובה לעצמך. אךך יש לזכור כי את שואלת שאלות עמוקות ולא ניתן להעניק עזרה באופן מקצועי דרך פורום זה.
את כותבת כי את זו 'שמכניסה' את עצמך לחרדות, ולכן את גם זו שיכולה להוציא את עצמך מזה. האם את לא אומרת בזה כי יש בך שני קולות, שני חלקים, האחד ש'רוצה' או דוחף אל החרדות, וחלק אחר שבאופן טבעי רוצה להתגבר עליהן ועל התחושה המאוד לא נעימה שהן גורמות? שני החלקים האלו בקונפליקט ביניהם. על מנת לברר לעומק את שאלת הקונפליקט הזה אני יכול להציע טיפול פסיכולוגי, אפשרויות אחרות הן לא תחום ההתמחות שלי ועל כן איני יכול להמליץ עליהן.

כמו-כן את יכולה ללכת לטיפול פסיכולוגי בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית שמטרתו התמודדות ישירה עם החרדות. בטיפול זה לומדים לעשות חשיפה באופן מדורג, לבחון מחשבות אוטומטיות שמובילות אל התקפי החרדה ומגבירות אותו, ובעיקר לומדים לשאת את החרדה כך שהיא הופכת לנסבלת יותר ומעיקה הרבה פחות. ישנה חשיבות מאוד גדולה להדרכה של איש מקצוע שמומחה בתחום, שיש לו את הכלים והידע הדרוש לבחון איתך גם סוגיות נוספות שעולות תוך כדי - כמו שאלת 'השעמום' ושאלות אחרות.

בהצלחה