פסיכולוגיה חברתית

הי גיל,

נתחיל מהסוף, אתה מביא לכאן שאלה "האם אני בסדר"? ובכן, ממה שתארת נשמע לי שאתה בסדר גמור.

החיים החברתיים הם בדרך כלל קשים ומורכבים. אחת המשימות הסבוכות בחיים היא למצוא את המקום החברתי, לטפח קשרים יציבים, לפרש נכון התרחשויות חברתיות, וכל זה תוך התגברות על רגישות, עלבון, צרכים שונים, ולעיתים גם תחרות וקינאה. קיצר.. לא פשוט.. ולא מלמדים אותנו בשום מקום איך עושים את זה ואיך חוזרים הביתה בשלום.

אני לא מכירה אף אדם שלא התמודד בחייו עם קושי חברתי כלשהו, או שלא שואל שאלות לגבי מידת ה"אמיתיות" או החוזק של קשריו הקרובים. אצל אחרים זה תמיד נראה יותר קל....

לטעמי, יש הקלה החל משנות העשרים לחיים, כאשר נעלמות המסגרות החברתיות הסגורות והנוקשות שאיפיינו את ימי בית הספר והצבא. כעת אינך מחוייב להשתלב בקבוצה נתונה שלא אתה בחרת (כמו כיתה), אלא אתה יכול לבחור לעצמך את חברייך לפי מי שמתאים לך. עכשיו זה זמן טוב למיון מי חבר אמת ששווה להשקיע בו, איזו חברות מיצתה את עצמה, ואיזה קשרים חדשים אתה רוצה ליצור (כולל קשר זוגי). האתגר הוא כעת לשמור על קשרים טובים גם כשאין מסגרת יומיומית מחייבת.

לגבי נטייתך להעלב, גם היא נורמלית ונפוצה. היא נובעת לפעמים מחוסר בטחון עצמי מסויים, ומנטייה לפרש דברים נקודתיים כסימנים למשהו יותר גדול ושלילי. אולי יש גם ציפיות מעט גבוהות ולא מציאותיות, או נטייה להדגיש את חצי הכוס הריקה ביחסים ולהתעלם מהמלאה. לפעמים האדם הפגיע מתקשה לראות את החלק וה"תרומה" שלו לסיטואציה לא נעימה שנוצרה, או שקשה לו להכיל רגשות שליליים ולהרגיע את עצמו. אלו כיוונים למחשבה, בודאי תוכל לחשוב על עוד כמה..

ציינתי דברים שכדאי לשים לב אליהם ולעבוד עליהם כדי להתחזק, וכדי לשפר מערכות יחסים. אפשר לבד, ואפשר בעזרת טיפול אישי או קבוצתי.

בהצלחה

היי רוני תודה רבה על התשובה.

בהתייחסות לדברייך אני יכול להתחבר לכמה דברים, ראשית לזה שתמיד אצל אנשים אחרים זה נראה קל יותר, או 'הרמוני יותר'..
יש תמיד השוואה ביחס לעבר, איך דברים היו תמיד באים בקלות, מבלי שהיית צריך "להוכיח" את חברותך או כל הזמן לא להיות בטוח לגביה.. בטח ממישהו שתמיד היה מרכז למשהו, ואיכשהו מצאתי את עצמי בצד ולבד בהרבה מאוד מקרים, גם אם זה היה מבחירה, כי באותו רגע "האופציות" שהיו לי כביכול, פשוט לא הייתי מרוצה מהמצב, ואני חושב שיותר עיצבן אותי זה שלא היה לי בעצם את "החברים האחרים" הפעם ללכת איתם דווקא.
אני מתאר לעצמי שזה יצר איזה חוסר בטחון בנושא, כלומר אם פעם זה היה משהו שבא שבקלות, היום אני כבר "לא מקל ראש", מה שבטבעיות גורם לך הרבה פעם כל הזמן לחשב את התנהגותך בשביל 'כך וכך וכך...'.
כל מה שציינת בפסקה הלפני האחרונה, אני חושב שזה הרבה פעמים מגיע כתוצאה מהשוואות שאני עושה באופן אוטומטי, כלומר "למה הוא לא אמר לי?" - "אני הייתי אומר לו על כזה דבר.." וכו'.
שאני רושם את זה עכשיו אני מבין שאולי שזה מגיע מציפייה מסויימת, אבל מסרב לקבל את זה כאיזה משהו שאני מצפה מאנשים באמת לדברים לא מציאותיים.
אני חושב שבהרבה מקרים חשבתי שכאילו נושא החברים צריך להיות 'מושלם' למרות שאני יודע שזה פשוט לא, מה לעשות, אבל לפחות לשאוף לשם, וזה מתחבר לעניין של הכוס הריקה אני מניח, כלומר לפעמים דבר כלשהו או ציפייה, שמאפיינת את הכוס ריקה ,משכיחה את המלאה כנראה.