פאסה

נראה לי שיש לי הפרעה בתפיסה של הזמן, אני אף פעם לא נמצאת בהווה ( אולי גם לא כל כך במציאות). מגיל 12 בערך, תחילת ההתבגרות הגופנית, אני מרגישה "זקנה" (בגלל זה המתושלח), . עכשיו אני באמת מבוגרת (בת 40+), ומרגישה פאסה לגמרי, בני הבכור כבר בן 24, יש לי רגשי אשמה על מחשבות של פרישה מהחיים/עולם, לא תכננתי לחיות עד גיל כל כך מבוגר, אין לי סיבה מוצדקת להיות כזו ובכל זאת אני לא מצליחה לאהוב/להתחבר לעצמי , אפילו לא מבחינה פיסית . כ 3 שנים אני נמצאת בטיפול, התימות המרכזיות בטיפול עוסקות בילדות (בשורוק) ובילדים, או בילדות הרעה מאוד שהייתה לי או בילדים ובקשרים המורכבים שלי עם ילדיי ובעלי (גם סוג של ילד) בגלל אותה ילדות רעה ביותר, עד שהייתי בטיפול לא ממש הקדשתי מחשבה לעבר, די מחקתי הכל, מבחינתי חיי החלו בגיל 18.עכשיו אני כל הזמן, יותר מידי עסוקה בעצמי בזמן עבר. לא פעם המטפל מדבר על "הילדה" על "התינוקת" שבי, זה נשמע לי מגוחך מן דיבור של פסיכולוגים, בכל זאת אני אישה מבוגרת. לפעמים אני משתפת פעולה, ומנסה להתחבר איליו, ולפעמים אני מבטיחה לו שאין שום ילדה, רק אני, ואם כבר אז יש "זקנה" ולא תינוקת (אולי קצת אינפנטילית), ואם כבר אולי עדיף לא להיות בקשר עם הילדה הבעיתית שהייתי.
כדי להיות באמת בסדר, וגם כי חבל על הכסף והזמן, הפכתי את עורי ולקחתי מהספריה ספר של דמיון מודרך שאמור לעזור להתחבר "לילד הפנימי" הגעתי למסקנה שלפחות כרגע זה בלתי אפשרי הכל אצלי מעורבב, אני לא יכולה לעשות הפרדות. תכלס עדין זה מרגיש לי מגוחך.

נראה לי שאין כל כך קשר בין תחילת ההודעה להמשכה ובכל זאת אשמח לשמוע את דעתכם על כל העניין.