מוות של אמא יקרה

נכון, את שרויה בכאב. אבל אין חייים לנצח. אמך הגיעה לגיל מכובד ביותר. ממה שהסקתי, היא נגאלה מיסורים קשים. כל מוות כואב. התאלמנתי לפני שנה. בעלי היה בן 67. האבל מכביד מאוד על ילדי וכמובן עלי. האמיני לי, קשה יותר לאבד בעל. מדרך הטבע שהורים ימותו לפני ילדיהם. תתנחמי שאמך היתה ועדיין כל כך אהובה.

שלום לך אורנית,

אמא היתה ה"לב" הפועם של חייך. היא היתה העוגן, נוכחותה נתנה לך תחושה של בטחון, קביעות והמשכיות. בלעדיה הכל נראה מתפורר וחסר טעם. יקח עוד זמן עד שתשובי ותתחברי לתחושות של שייכות וחיות.

את זכית למתנה אדירה שלא כל אחד זוכה לה, דמות אם יקרה, משמעותית וטובה, אני משתתפת בצערך העמוק עם לכתה.

בשנה הקרובה תעברי תהליך של אבל ופרידה, ועימו תהליך של גישוש לקראת מקורות חדשים של שייכות ומשמעות. לכל אחד אבל אישי משלו, כל התגובות הרגשיות שלך ושל ילדייך הן טבעיות ונורמליות.

היי אוזן קשבת לילדייך ולמצוקתם. אני בטוחה שהם יתאוששו וימשיכו לטפח חיים משל עצמם.

גם את, בהמשך הדרך, אולי תרצי לעבור תהליך של חשבון נפש לגבי אורח החיים שלך וקשרייך החברתיים. טיפול נפשי יכול להיות מקום מצויין בשבילך כדי לעבד את האובדן, ולקחת את חייך למקום של התפתחות ובנייה חדשה.


היי בטוב,

רוני יקרה

תודה על התיחסותך החשובה לי מאוד מאוד . את מקסימה ועוזרת לי מאוד!
האם תוכלי להמליץ לי על טיפול נפשי (גרים בחיפה) או דרך אחרת להכיר אנשים חדשים כדי לבנות את עצמי??
תודה לך מקרב לב
אורנית

שלום אורנית,

אני שמחה שיכולתי לתמוך בך מעט.

לצערי לא אוכל להמליץ כאן על מטפלים. תוכלי לפנות למרפאה לבריאות הנפש באזור מגורייך, לקופות החולים או לטיפול פרטי. אם את רוצה לעבוד על הכישורים החברתיים שלך תוכלי להנות מאד מטיפול קבוצתי (תמצאי מידע באינטרנט).

חברות חדשות אפשר להכיר אם תצאי קצת יותר אל העולם: חוגים, לימודים, קבוצות בעלות מטרה משותפת (התנדבות, טיולים). אפילו בגינות של כלבים אנשים מתיידדים, בפורומים באינטרנט, בקיצור: בכל מקום שיש בו מרחב למפגש. זה הזמן גם לחדש קשרים ישנים שהתנתקו וקשרים עם המשפחה המורחבת.

יתכן ש"הסתיידת" מבחינת כישורים חברתיים, ועלייך ללמוד מחדש ליזום שיחה, ליצור ולשמר קשר ולא לחשוש מזרים. אם קשה לך להתפתח לבד בתחום הזה, טיפול מאד יקדם אותך.

כל טוב!

רוני יקרה
ראשית אני אסירת תודות לך מהלב!!
לצערי אני נמצאת כעת "בסרט"
כנראה שטרם "עיכלתי" שאיבדתי את אימי
לצערי כשהצרות באות הן באות ביחד, :בעלי ( אנו נשואים 23 שנים) סובל במשך השנים מכליותיו שאינן מתפקדות טוב ולאחרונה נאמר לו שהמצב החמיר( דבר שחששתי ממנו כל השנים והדחקתי) וכנראה שהרופא אמר לו להתכוננן לדיאליזה -
רוני, כשהוא העיז לספר לי זאת לא הצלחתי להרדם דקה בלילה והמחשבות רצות בליבי( כמובן שאינני רוצה לשתף את ילדיי האהובים ולצער אותם) איך מתמודדים רוני??
אני בתחושה שעין רעה פגעה במשפחתי כאילו קללה רובצת עלינו.
אגב, אני חוזרת מחר לעבודתי האם אני נוהגת בתבונה לדעתך???
סליחה שאני מלאה אותך בבעיותיי הרבים, את נותנת לי כוחות ומנתבת אותי להתנהגות רצוייה והתמודדות
תודה גדולה מהלב
אורנית

הי אורנית,

אכן צרות באות בצרורות )-:

אני משתתפת איתכם בדאגה ובצער, ומאחלת לבעלך רפואה שלמה.

עם זאת, דיאליזה זה לא סוף העולם. אני מכירה מספר חולי דיאליזה שמנהלים חיים מלאים ואיכותיים. אחד מהם, בן 75, יצא לאחרונה לקרוז מסביב לעולם באנייה המצויידת במכונת דיאליזה. אין דבר העומד בפני הרצון!

התפרצות מחלה היא משבר שלעיתים מביא איתו מחשבה מחודשת על סדרי עדיפויות וערכים בחיים. לעיתים אנשים חשים התחזקות אישית, זוגית, אמונית וערכית כתוצאה מכך. אני מקווה שתדעו לקחת את הדברים למקום הזה.

בודאי יש עו"סית במחלקה שתוכל לתמוך ולהסביר מה המשמעויות הנפשיות-משפחתיות של המצב, ואולי להפנות אתכם לקבוצת תמיכה לחולים ולמשפחותיהם.

לצערי לא אוכל ללוות באופן צמוד, בגלל מגבלות הפורום. אני מקווה שתמצאי לך פינה טיפולית חמה משלך, ניכר כי את יכולה להנות ממנה!

רק בריאות וכל טוב!

תודה רבה לך רוני ,
את פשוט מלאך יפה ועושה עבודת קודש
מי ייתן ויהיה טוב
אמן
אורנית