שלום

אני נמצאת בתקופה מאוד מוזרה, למרות שאני כבר מעל גיל 40, רוב חיי לא ממש חייתי בתור עצמי,. אולי כי לא היה דבר כזה או מישהו כזה שהיה אני.עצמי, זה נשמע מוזר, ובאמת אני קצת מתביישת באיך שהייתי. לאט לאט במהלך השנים של הטיפול התגבשה לה איזו זהות, וגם הניתוקים כמו שמכנה אותם המטפל, או השימוש בכל מיני זהויות חלופיות, פחתו ביותר ז"א שהטיפול (טיפול ומטפל מילים די דוחות ד"א) הצליח. אלא שאני מוצאת שזה קשה מאוד להיות כל הזמן בתור עצמי גם בהווה, וגם אולי בפרט בעבר, זה מאוד מפריע לי, כל המחשבות והזכרונות הרעים, זה גוזל ממני המון כוחות ומפריע לי לישון בלילה. האבסורד הוא שלא תמיד אני יודעת מה אני מרגישה, אני יכולה לדעת בדיוק רב מה מרגישים האנשים שאיתי, ולא יודעת מה אני מרגישה, בזמן האחרון אני מרגישה לפעמים כאב בעיקר כשאני חושבת על איזה אמא דפוקה הייתי אני בעצמי (היו לי מחשבות אובססיביות מחרידות מבחינת התוכן שלהן, הייתי שטוחה מאוד מבחינה רגשית אבל לפחות לא הייתי אלימה/משפילה/מזניחה ולא התעללתי בהם בשום צורה שהיא וגם אבא שלהם לא, גם קשר אחר לא כל כך היה להם איתו די בגללי)..
הייתי רוצה לדבר על הילדות שלי עם הנוגעים בדבר, בעיקר עם אמא שלי אבל אין מצב, ניסיתי קצת, אבל התגובה שלה הייתה מאוד קשה ואני עדיין פוחדת ממנה.
אני מאוד בודדה רוב הזמן, כי אי אפשר לשתף בדברים האלו, אולי אני לא יכולה מתוך הרגל.
פשוט רע לי עכשיו, אני לא יודעת מה אני רוצה או מבקשת מכם, אולי שאיכשהו תעלם המועקה, שמישהו יקח אותה וגמרנו.
יש מתנדב?